הציפור בתוך ממלכת החי

בעלי החיים בקבוצה זו בנויים מתאים רבים עם חלוקת עבודה: תא אחד לוכד מזון, אחר מעגן את הגוף, שלישי מספק את תאי המין. בין התאים נמצא דבק חלבוני — קולגן — וסביבם עור חיצוני משותף, כך שהשלם מתפקד כגוף אחד. לכן גוף יכול להיות גדול בהרבה מתא, ולהיות בעל צורה פנימית שונה לגמרי מהצורה החיצונית.

לגוף יש ציר אורך, עם קצה קדמי שמקדים וקצה אחורי שבא בעקבותיו. איברי חישה ותאי עצב מרוכזים בקצה הקדמי למבנה שאפשר לכנותו ראש, והמעי עובר לכל אורכו מהפה ועד פי הטבעת, כך שאכילה ועיכול מתרחשים בו בזמן. בין השכבה החיצונית למעי נמצאת שכבת נבט שלישית, המזודרם, וממנה נבנים השרירים, השלד וכלי הדם.

לאורך הגוף נמצא המיתר הגבי: מוט יציב אך גמיש של תאים מלאי נוזל בתוך מעטפת נוקשה. שרירים המושכים משני צדי המוט אינם מקפלים את הגוף לשניים, אלא גורמים לו להתנועע מצד לצד כמו שוט, משום שהמוט חוזר למקומו בכל פעם. לכן השחייה מכוונת ומהירה ולא רק פתלתלה, וממש מעל המוט עובר חבל העצבים שקובע את הקצב.

סביב המיתר הגבי נמצאים רכיבים נפרדים של סחוס או עצם, המחוברים לעמוד שדרה: חזק יותר מהמוט לבדו, ועם מפרקים ניידים בין המקטעים. בחזית סוגרת גולגולת סביב המוח, ולעובר יש רקמה משלו, הציצה העצבית, שממנה נוצרים הלסתות, השיניים ועצמות הפנים. כך יש לגוף שלד פנימי שגדל יחד איתו, במקום שריון שיש להחליפו שוב ושוב.

קשתות הזימים הקדמיות — חישוקי סחוס בסל הלוע — אינן עומדות כאן זקופות אלא נוטות קדימה, ויוצרות לסתות מפרקיות. לסת עליונה ולסת תחתונה נסגרות זו מול זו, ונושאות שיניים העשויות מאותה רקמה כמו קשקשי העור. בעל חיים שיכול לנשוך אינו צריך להמתין למה שנסחף לידו: הוא תופס טרף, מחזיק בו וחותך אותו, ולכן הציד הופך לדרך חיים.

בתוך סנפיר החזה הבשרני העצמות מסודרות ברצף קבוע: עצם אחת צמודה לכתף, אחריה שתיים זו לצד זו, ורק אחר כך מניפת קרני הסנפיר. העצם הבודדת היא עצם הזרוע, והשתיים שאחריה הן עצם החישור ועצם הגומד — כנף של עוף, זרוע של אדם. ראש עצם הזרוע קמור ומסתובב בשקע של חגורת הכתף, כך שהסנפיר יכול להישען ולדחוף ולא רק לחתור.

בקצה הגפה אין מניפת קרני סנפיר אלא שורה של עצמות אצבע נפרדות עם מפרקים ביניהן, המאפשרות לבעל החיים להידחף מן הקרקע. חגורת הכתף אינה נוגעת בגולגולת, ולכן יש צוואר והראש יכול להסתובב בלי שכל הגוף יסתובב איתו. הצלעות עבות ומחזיקות את בית החזה פתוח, כי מחוץ למים הגוף לוחץ על הריאות של עצמו.

שלושה קרומים מקיפים את העובר: השפיר עם הנוזל שבו הוא צף, האלנטואיס האוגר פסולת ומשמש לנשימה, והסיסית העוטפת את הכול. סביב אלה יש קליפה עורית או גירית השומרת על המים בפנים אך מעבירה חמצן. לכן הרבייה אינה תלויה בבריכה או במקווה מים, וגם הפנים היבשים — דיונות, ערבות, הרים גבוהים — נמצאים בהישג יד.

מאחורי ארובת העין יש בכל צד זוג חלונות בגג הגולגולת, ובאמצעם קשתות עצם. שרירי הלסת יכולים להתבלט החוצה דרך פתחים אלה בעת התכווצותם, כך שנכנסים שרירים עבים יותר ממה שנפח הגולגולת לבדו מאפשר. הקשתות שבין החלונות קולטות את המשיכה: גולגולת קלה שנושכת בכוח ויכולה להיפער לרווחה.

לפני ארובת העין יש חלון נוסף, וגם אחד בלסת התחתונה: פתחים השומרים על העצם קלה בלי להחליש אותה ומשאירים מקום לשרירים ולחללי אוויר. השיניים נטועות עמוק בגומות משלהן בעצם הלסת במקום להיות מאוחות לשפתה, ולכן הן עומדות בעימות עם טרף שנאבק. על עצם הירך יש רכס שאליו נאחז שריר הזנב הגדול, ושריר זה מושך את הרגל בכוח לאחור בכל צעד.

באגן, השקע הנושא את ראש עצם הירך הוא חור פתוח, וראש עצם הירך עצמו מופנה פנימה בזווית ישרה כדי להיכנס אליו מן הצד. לכן הרגל אינה פרושה הצידה כמו אצל לטאה אלא עומדת ישר מתחת לגו, כך שהמשקל עובר דרך העצמות במקום להיות מוחזק על ידי שרירים. ההליכה דורשת פחות מאמץ, הצעד ארוך יותר, והגוף יכול להיות כבד בהרבה בלי לקרוס.

בחוליות, ובהמשך גם בצלעות, בעצם החזה ובעצם הזרוע, יש פתחים שדרכם חודרות פנימה שלוחות של הריאות; לא נותר שם מח עצם. מה שנשאר הוא צינור עצם דק-דופן עם חללי אוויר בתוכו: חזק כמו עצם מלאה, אך קל בהרבה, כך שבעל חיים גדול יכול להמשיך לעמוד על שתי רגליים. שלוחות אלה הן שקי האוויר, והן הופכות את הריאה ממפוח הנושם פנימה והחוצה לצינור שדרכו נמשך אוויר בכיוון אחד — נשימת הזרימה שבעזרתה אווז חוצה את ההימלאיה.

חוטים חלולים וגמישים של קרטין בוקעים מן העור, מסועפים בבסיסם וצפופים עד כדי כך שהם יוצרים מעטה פלומה. הם אינם נושאים דבר ואינם מכוונים דבר: הם שומרים על חום הגוף ומעניקים צבע, ואצל Sinosauropteryx נמצאו אפילו גרגירי הפיגמנט של זנב בעל טבעות ערמוניות. סיבי עור פשוטים עשויים להופיע גם בקבוצות רחבות יותר, עד הפטרוזאורים, אך לבעלי החיים בקבוצה זו יש נוצות.

בשורש כף היד שתי עצמות מאוחות לרכיב יחיד בצורת חצי ירח, עם משטח גלגול חלק ומעוקל בחלקו העליון. לכן היד כמעט אינה יכולה להתכופף מעלה ומטה, אך היא יכולה להיחבט הצידה במהירות רבה, פנימה לעבר הגוף — בדיוק התנועה שבה בעל חיים בעל זרועות פרושות לוכד טרף נאבק בין ידיו. אצל עוף, אותה עצם בצורת חצי ירח היא שורש כף היד המקפל את הכנף אל צד הגוף, וזו אותה תנועת סחף צידית המשליכה את כנף היד קדימה בכל משק.

סיבי הפלומה יושבים כאן על שדרה מרכזית קשיחה אחת, והענפים הצדדיים ננעלים זה בזה באמצעות אלפי ווים זעירים למשטח סגור וגמיש. נוצת דגל מסוג זה קשיחה דיה כדי לעצור אוויר וקלה דיה כדי לשאת עשרות כאלה זו לצד זו; הן עומדות בשורה לאורך השפה האחורית של הזרוע ובמניפה משני צדי הזנב. בעלי החיים בקבוצה זו אינם עפים בעזרתן — הנוצות משמשות לתצוגה, לכיסוי תטולה, אולי לאחיזה בעת ריצה במעלה מדרון — אך משטח העילוי קיים.

הגפה הקדמית ארוכה מן הגפה האחורית, דבר שאינו מתקיים באף אחת מן הקבוצות הרחבות שלעיל, ועל היד והאמה הנוצות אסימטריות: דגל צר לאורך השפה הקדמית ודגל רחב מאחור. זהו בדיוק החתך המאיץ את האוויר מעל המשטח העליון וכך מושך אותו מעלה, ועשרות נוצות תעופה כאלה זו לצד זו יוצרות משטח עילוי סגור אחד. בעזרתו בעל החיים יכול לגלוש ולדאות, ומכיוון שהזרועות יכולות גם להכות מטה בכוח הוא דוחף את עצמו קדימה: אותה זרוע אוחזת משמשת כאן ככנף.

זנב העצם קצר: קומץ חוליות מאוחות לפיגוסטיל יחיד, שעליו נוצות הזנב יכולות להסתובב, להיפרש ולהיסגר כמו מניפה במקום להיגרר בנוקשות מאחור. אין שיניים בלסתות; העצם סביבן נושאת מעטה קרני: מקור שוקל חלק קטן ממשקל מערכת שיניים, ובחזית הגוף כל גרם נחשב כפליים. לעצם החזה יש רכס גבוה, השדרית, שעליו מעוגנים שני שרירי התעופה המהווים יחד חמישית ממשקל העוף — פיגוסטיל ושדרית קיימים גם בקבוצות רחבות יותר לאורך הגזע, כך שרק היעדר השיניים מבדיל את בעלי החיים בקבוצה זו.

בחך העצמות רחבות ומאוחות ברובן, ועצם מחרשה כבדה מחזיקה הכול במקומו לאורך קו האמצע: המקור העליון כמעט אינו יכול לנוע ביחס לגולגולת. אצל העופות הרצים מתלווה לכך שינוי נוסף: עצם החזה אינה נושאת שדרית והיא רפסודה שטוחה — ratis, רפסודה, הוא בדיוק מקור המילה ratite. בלי שדרית אין למה לחבר את שרירי התעופה, ואכן הם חסרים; השלד אינו חייב להיות קל, ולכן העצמות עבות-דופן וכבדות יותר, מוצקות דיין כדי לשאת יען במהירות של חמישים קילומטרים לשעה.

עצם המחרשה אינה יותר מקוץ דק ועצמות החך רופפות, מחוברות בסדרה של מוטות דקים ומפרקים קטנים. כשהלסת התחתונה נפתחת, העצם הריבועית דוחפת את המוטות האלה קדימה, החך מחליק איתם, והמקור העליון נוטה מעלה סביב ציר דק במצח: המקור נפתח בשני קצותיו בבת אחת. הבדלים קטנים באורך ובזווית של אותם מוטות יוצרים פינצטה, אזמל, מסננת או מפצח אגוזים, וחלק ניכר ממגוון העופות נשען על כך.

הפלמינגו הופך את ראשו כדי להיזון, כך שהמקור העליון מגיע למטה והכיפוף שבמקור חותך את המים אופקית. לאורך שולי שתי הלסתות עוברות שורות של לוחיות קרניות דקות, הלמלות, המשתלבות כמו שיני שני מסרקים ויוצרות מסננת עם מרווחים ברוחב של כמה עשיריות המילימטר. הלשון — עבה, בשרנית ומכוסה קוצים — נעה קדימה ואחורה כמו בוכנה בשוקת הלסת התחתונה כמה פעמים בשנייה, ושואבת מים פנימה דרך המסננת והחוצה שוב, בעוד ארטמיות וצורניות נשארות בפנים.

בזפק, כיס האחסון שבבסיס הוושט, הרירית של יונה מתחילה להתעבות ולהתמלא בשומן בימים האחרונים לפני בקיעת הביצים. התאים הנושרים יוצרים משחה סמיכה בצבע צהוב-לבן שהגוזלים נוטלים מגרון ההורה: חלב זפק, כמעט שליש חלבון וכמעט שליש שומן, עשיר בהרבה מחלב יונקים וללא כל סוכר. שני ההורים מייצרים אותו, בהשפעת אותו הורמון, פרולקטין, המפעיל את בלוטת החלב של יונק, וגוזל יונה אינו אוכל דבר אחר בשבוע הראשון לחייו.

אצל יונק הדבש הזרוע והאמה אינן יותר מגדמים, ואילו עצמות היד ובעיקר נוצות התעופה ארוכות מאוד: כמעט כל הכנף היא יד, והיד הזו נשארת מתוחה בתעופה כלהב קשיח אחד. מפרק הכתף מסתובב עד כדי כך שהכנף יכולה להתהפך במשק המעלה, כך שהיא דוחפת אוויר מטה גם בדרך חזרה במקום רק לקפוץ בחזרה. לכן קצה הכנף משרטט צורת שמונה וכל חצי משק מפיק עילוי — העוף מרחף ללא תנועה באוויר, מחליק הצידה, והוא קבוצת העופות היחידה שעפה באמת לאחור.

אצל הפינגווין עצמות הזרוע והיד שטוחות כלוחות, והמרפק ושורש כף היד כמעט אינם מתכופפים: הכנף היא משוט יחיד, קשיח ומוצק, הנע רק בכתף. העצם אינה מלאה באוויר אלא דחוסה וכבדה, כך שבעל החיים אינו נדחף בחזרה אל פני המים אלא יכול לשמור על עומקו. הנוצות קצרות, קשיחות ומעוקלות ומונחות צפופות כל כך שהן דומות יותר לקשקשים מאשר לנוצות; מתחתן שכבת פלומה הלוכדת את האוויר שבו העוף נשאר חם — ואותו משק שמניע סיס באוויר מניע פינגווין בעומק עשרים מטרים.

אצל הנקרים והתוכים האצבע הרביעית מופנית לאחור, כך שלרגל שתי אצבעות קדימה ושתיים אחורה: זיגודקטיליה, צבת במקום שלוש-מול-אחת הרגילה. נקר נצמד בעזרתה לגזע אנכי, ועם נוצות הזנב הקשיחות כנקודת משען שלישית נאחז בחוזקה כזו שהוא יכול להכות בראשו בעץ עשרים פעם בשנייה. תוכי משתמש באותה צבת כדי לקטוף אגוז מן הענף ולהביאו אל המקור, וכך הוא אחד העופות המעטים האוכלים ביד.

הסירינקס אינו נמצא גבוה בגרון אלא עמוק בחזה, בדיוק בהתפצלות שבה קנה הנשימה מתחלק לשתי הסימפונות, ובכל סימפון יש קרום רוטט משלו. אצל ציפורי השיר האמיתיות האיבר מצויד במערכת של שרירים קטנים — הספירות שונות, אך כשבעה זוגות הם המקובל — היכולים למתוח ולכוונן כל מחצית בנפרד. שמאל וימין נשלטים בנפרד, כך שעוף אחד יכול להפיק שני צלילים בבת אחת, להריץ אותם זה מול זה או להחליף ביניהם בלי לעצור לנשימה: זה מה ששחרור עושה ותרנגול אינו עושה.