כל המינים › עופות דורסים › נצים, עיטים ודיות › דיה שחורה
דיה שחורהדַּיָּה שְׁחוֹרָה | Milvus migrans
Zwarte wouw | Black Kite | Milano negro | Schwarzmilan | Milan noir
בחצי האי האיברי הדיה השחורה היא מהדורסים הנפוצים ביותר: באביב חגות עשרות מהן מעל כל נהר, מזבלה ושולי כפר. בחוף הים הצפוני הדרומי היא נודדת לא שכיחה עם מספר קטן של תיעודי קינון.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
קול
בדרך כלל שקטה הרחק מאתר הקינון, אך קולנית במושבות ובמקורות מזון. הקריאה היא peeeeh-i-i-i-i-i מתמשך, רועד, כמעט צוהל, הנפתח בשריקה גבוהה ועולה ועובר לטרטור מהיר — שונה מאוד מהיללה המתלוננת, דמוית קריאת עקב, של הדיה האדומה. נשמעת בעיקר במושבות באביב ומעל מזבלות ואתרי דיג שבהם מתקבצות עשרות ציפורים.
הקלטה: Joost van Bruggen — CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
זיהוי
דורס בינוני וארוך כנפיים עם תעופה רופפת, מתנדנדת ומתמרנת ללא הפסק. הכנפיים ארוכות וצרות ומוחזקות בדאייה בכיפוף קל כלפי מטה, עם כף כנף שטוחה או שמוטה; היא מתקנת כל הזמן בעזרת הזנב. הזנב הוא הסימן: חום, ארוך למדי ומפוצל פיצול רדוד — אך הפיצול נעלם ברגע שהזנב נפרש, ואז הוא נראה ישר או אפילו מעוגל מעט. הנוצה חומה-שוקולדית כהה, חומה יותר מלמטה עם בסיס בהיר מעורפל לאברות ופסים כהים דקים, ללא ניגודים חדים. הראש בהיר מעט, חום-אפרפר, בסיס המקור צהוב, העין כהה. לצעירים שוליים בהירים במכסות וחזה בהיר ומפוספס יותר.
מינים דומים
הדיה האדומה (Red Kite) היא מין הבלבול העיקרי, וההבדל ברור כשיודעים היכן להסתכל: הדיה האדומה גדולה וארוכת כנפיים יותר, עם זנב חלוד-אדום מפוצל עמוקות הנשאר מחורץ גם כשהוא פרוש, כתם לבן גדול מתחת לאברות, גוף חלוד וראש אפור בהיר. הדיה השחורה קומפקטית, כהה ואחידה יותר, עם פיצול רדוד ולכל היותר שדה בהיר מעורפל בכף הכנף. זרון סוף (Marsh Harrier) עף עם כנפיים ב-V ברור, זנבו צר יותר ולא מפוצל ותנועת הציד שלו קלה ומרחפת בהרבה. עקב חורף (Buzzard) כהה בעל כנפיים רחבות בהרבה, זנב קצר ופרוש, והוא דואה בכנפיים נוקשות, ואילו הדיה השחורה מתמרנת ללא הפסק ונראית רופפת יותר בזרוע. במקרה של ספק יש לעקוב אחר הזנב כשהציפור מסתובבת — הפיצול הרדוד נראה תמיד ברגע כלשהו.
בית גידול
קשורה למים ולמזון זמין: נהרות עם יער גדות, מאגרים, שדות אורז, ביצות ודלתות, וכן מזבלות, חוות דגים, פסולת בתי מטבחיים ושולי כבישים עם בעלי חיים דרוסים. היא מקננת בעצים, לעתים קרובות במושבות רופפות ולעתים בין אנפות או חסידות. היא דגה ומלקטת פגרים מפני המים, לוקחת דגים מתים ואפרוחי עופות מים, ועוקבת אחר מכסחות ואחר שריפות בחיפוש אחר טרף המובהל.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
מקננת כמעט בכל אירופה היבשתית, בצפיפויות הגבוהות ביותר בחצי האי האיברי, במערב אירופה ובמרכזה ובמזרח אירופה, וחורפת באפריקה שמדרום לסהרה. בחצי האי האיברי היא נפוצה מאוד לאורך הטאחו והגואדלקוויר ובכל הdehesas (נוף פארק ספרדי של אלונים ותיקים מעל שטחי מרעה), ובאביב נראית מעל כל כפר או מאגר. בחוף הים הצפוני הדרומי היא לא שכיחה באמת — נודדות בעיקר באפריל ובמאי לאורך הנהרות ומעל הפלואווה, ורק לעתים זוג מקנן.
- יציב
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
בחצי האי האיברי אין צורך במאמץ: נסיעה דרך הדהסות של אקסטרמדורה או לאורך מאגר גדול באפריל או במאי מאפשרת לספור את הדיות מעל הכביש.
מצב שימור
אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ויציבה עד עולה מעט באירופה כולה, לאחר התאוששות במערב אירופה ובמרכזה. סגירת מזבלות פתוחות הפחיתה במקומות מסוימים את המספרים בחצי האי האיברי, ואילו הרעלה בפיתיונות המונחים באופן בלתי חוקי, תחמושת עופרת, התנגשויות בקווי חשמל ובטורבינות רוח ואובדן יער גדות נותרים האיומים העיקריים. אוכלוסיות מערב אירופה רגישות גם לבצורת בסאהל, שם הציפורים מבלות את החורף.
שם מדעי
Milvus migrans | (Boddaert, 1783)
Boddaert תיאר את המין ב־1783 בשם Falco migrans; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Milvus הוגדר ב־1799 על ידי De Lacépède. Milvus היא המילה הלטינית לדיה האדומה. migrans בלטינית 'נודד', מ-migrare 'לנדוד', על שם תנועות האוכלוסיות הצפוניות. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־צרפת.