כל המינים › עופות דורסים › נצים, עיטים ודיות › עיט צפרדעים
עיט צפרדעיםעַיִט צְפַרְדְּעִים | Clanga clanga
Bastaardarend | Greater Spotted Eagle | Águila moteada | Schelladler | Aigle criard
עיט הצפרדעים הוא הכהה והנדיר בהרבה מבין השניים: עיט כבד וקצר-זנב של יערות שפלה ביצתיים ממזרח אירופה מזרחה. נותרו פחות מאלף זוגות באירופה, ובמקומות הספורים שבהם הוא עדיין מקנן הוא מתרבה עם עיט החורש הנפוץ בהרבה. שמו ההולנדי, שפירושו עיט ממזר, קודם לגילוי זה.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
קול
נביחות כמו של עיט החורש, אך נמוכות, קצרות וגסות יותר: chek או kyak צרוד, בדרך כלל בשלשות, המזכיר כלב קטן יותר מאשר את הסדרה הגבוהה והחודרת של קרובו. כאשר הקן מופרע אותן נביחות נשמעות מהר ובדחיפות רבה יותר. מחוץ לעונת הקינון המין שותק; ציפורים חורפות בשולי ביצה או באתר פסולת משמיעות לכל היותר קרקור קצר כשהן מגרשות זו את זו מנבלה.
הקלטה: David Darrell-Lambert — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons
זיהוי
גדול ובנוי בכבדות יותר מעיט חורש: אורך 59 עד 74 ס"מ, מוטת כנפיים 155 עד 185 ס"מ. המשקל נע מכ-1500 גרם בזכרים עד 3250 גרם בנקבות גדולות, שיכולות לכן להיות כבדות כמעט פי שניים מזכר. הכנפיים ארוכות ורחבות ומוחזקות שטוחות בדאייה; בגלישה כף הכנף נוטה מטה. היחס בין כף הכנף לזרוע הוא סימן המבנה הטוב ביותר: האברות המשניות יוצרות זרוע רחבה, רחבה יותר מכף הכנף, כך שהכנף רחבה ביותר לרוחב המשניות והשפה האחורית בולטת שם באחידות במקום לרוץ ישר. כף הכנף נראית לכן קצרה וקהה, והזנב קצר וכמעט ישר בקצהו. הבוגרים חומים-שוקולד כהים פחות או יותר אחידים עד חומים כמעט שחורים, ללא ראש בהיר וללא כתם עורף. מלמטה הניגוד הפוך מזה של עיט החורש: מכסות הכנף התחתונות כהות כמו האברות או כהות מהן, כך שהאברות האפורות המפוספסות נשארות החלק הבהיר ביותר בכנף. בבסיס הראשוניות החיצוניות יש פסיק או סהרון לבן יחיד וחד-תחום — סימן מפרק האצבעות — קטן אך מנוגד לכל הכהות; שאר כף הכנף חסר סימון, ועל הכנף העליונה נותר לכל היותר כתם בהיר חלש באותו מקום. מעל הזנב נראה U לבן רחב ונקי לרוחב השת. מקרוב המקור רחב וכבד עם זווית פה צהובה גדולה, והנחיר עגול ולא אליפסה מוארכת. הצעירים כהים עוד יותר מהבוגרים, כמעט שחורים, עם שורות של כתמי טיפה לבנים גדולים על מכסות הכנף העליונות ונוצות הכתף וקצות לבנים למשניות ולזנב; זוהי הנוצה בעלת הסימון החזק ביותר אצל המין. מופע בהיר, fulvescens, עם גוף ומכסות בצבע שמנת מול אברות כהות, מצוי בעיקר במזרח התחום.
מינים דומים
עיט חורש (Clanga pomarina) הוא מין הבלבול הממשי היחיד, והסימנים פועלים רק כשמשלבים אותם. מבנה: עיט החורש קטן וקל יותר, עם כף כנף וזרוע ברוחב שווה בערך, כך שהכנף שומרת על רוחב דומה לכל אורכה והשפה האחורית ישרה ומקבילה לשפה הקדמית; בעיט הצפרדעים הזרוע רחבה מכף הכנף והשפה האחורית בולטת בבירור. ההיפוך הקלאסי הוא בכנף התחתונה: בעיט הצפרדעים מכסות הכנף התחתונות כהות מהאברות, בעיט החורש בהירים מהן, כך שלאחרון כנף דו-גונית עם חלק קדמי בהיר. הכתם הבהיר בראשוניות שונה במספר ובמיקום: לעיט הצפרדעים פסיק לבן חד-תחום אחד בבסיס הראשוניות החיצוניות ותו לא, בעוד עיט החורש נושא טריז בהיר מטושטש בבסיס הראשוניות הפנימיות, היוצר יחד עם אזור פרק הכנף הבהיר סהרון כפול. השת הלבן הוא U לבן רחב ונקי בעיט הצפרדעים, וטריז או V צר יותר בעיט החורש. מקרוב: נחיר עיט הצפרדעים עגול, של עיט החורש אליפסה מוארכת, ומקור עיט הצפרדעים רחב וכבד בבירור עם זווית פה צהובה גדולה יותר. בנוצת צעיר עיט הצפרדעים חום כמעט שחור עם כמה שורות של כתמי טיפה לבנים גדולים על המכסות ונוצות הכתף וללא כתם עורף; עיט חורש צעיר חום חם יותר, יש לו כתם עורף בצבע אוכרה ורק שורה אחת של טיפות לבנות קטנות. לכל זה מצטרפת הסתייגות: השניים מתרבים זה עם זה במזרח אירופה, מאזור הבלטי מזרחה ודרומה עד הים השחור. זוגות מעורבים — בדרך כלל נקבת עיט צפרדעים עם זכר עיט חורש — מולידים צאצאי ביניים פוריים הנמצאים בדיוק בין ההורים; במחקר אחד באזור הבלטי כשמונה אחוזים מהגוזלים שנבדקו התבררו כצאצאי ביניים כאלה, ובאזורים מסוימים זוגות מעורבים רבים כיום מזוגות טהורים. ציפורים מסוימות בשטח אינן ניתנות לכן לזיהוי ודאי. מעבר לכך: עיט ערבות (Aquila nipalensis) גדול וכבד יותר, זווית הפה הצהובה שלו נמשכת אל מעבר לעין, וכצעיר יש לו פס לבן רחב אחד על המכסות במקום שורות טיפות; לעיט שמש (Aquila heliaca) כתמי כתף לבנים קטנים, כיפה ועורף בהירים וזנב ארוך יותר; זרון סוף כהה (Circus aeruginosus) דק וקל בהרבה, דואה עם כנפיים ב-V ברור ומראה כיפה וגרון בהירים.
בית גידול
יער שפלה לח ונרחב: יער הצפה לאורך נהרות גדולים, יער אלמונים וחורש ביצתי, תמיד בגבול מים פתוחים וביצה פתוחה. הוא מחפש מזון מעל מצעי קנה-סוף וכרבס, ביצות, שטחי עשב לחים, קווי חוף, אגמים רדודים ושטחים מוצפים, ולוכד נברנים, צפרדעים, עופות מים, דגים וגוזלי חופמאים. מחוץ לעונת הקינון הוא בררני פחות ומופיע בלגונות, בבריכות דגים, במאגרים, בשדות אורז ובאתרי פסולת, שבהם נבלות מהוות חלק גדול מהתזונה.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
מקנן ממזרח אירופה ואזור הבלטי מזרחה עד סיביר וצפון מזרח אסיה; רק השוליים המערביים של תחום זה נמצאים באירופה. שם נותרו פחות מאלף זוגות, רובם באזור הוולגה. הוא חורף סביב הים התיכון ובמזרח התיכון, ומזרחה יותר בדרום ובדרום-מזרח אסיה. הרחק מתחום הקינון, במערב ובדרום-מערב אירופה, הוא נודד תועה נדיר.
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
הסיכוי הטוב ביותר באירופה הוא ציפור חורפת: אגם קרקיני או דלתת האברוס בדצמבר ובינואר, שם כמה ציפורים נשארות בכל חורף ויושבות לעתים קרובות זמן רב על עץ מת או סוללה, כך שרוחב המקור וצורת הנחיר ניתנים להערכה של ממש. גם דלתת הדנובה ועמק החולה מניבים תצפיות חורף. בעונת הקינון הביברזה הוא אתר ידוע, אך יש להתאזר בסבלנות ולצפות שהציפור שתימצא תתברר כצאצא ביניים. בנדידה המין עובר בבוספורוס ובבאטומי במספרים קטנים בין אלפי עיטי חורש; סרקו שם בסבלנות אחר הציפור הכהה ביותר עם הזרוע הרחבה.
מצב שימור
פגיע (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: פגיע). המין נעלם כמעט מכל תחומו לשעבר במערב ובמרכז אירופה והאוכלוסיות שנותרו קטנות ומצטמצמות. הסיבות העיקריות הן ניקוז ביצות ויערות הצפה, תיעול נהרות, כריתה ביערות קינון, הפרעה, ירי בלתי חוקי לאורך נתיב הנדידה והרעלה באמצעות פיתיונות. לכך מצטרפת בעיה שמעט דורסים אחרים מתמודדים איתה: ההתרבות עם עיט החורש הנפוץ בהרבה גורמת לכך שטריטוריות שהתפנו מתמלאות בזוגות מעורבים, ולאחר מכן עיטי צפרדעים טהורים נעלמים מקומית לחלוטין. באזור הבלטי תהליך זה תועד שלב אחר שלב במשך שש-עשרה שנה.
שם מדעי
Clanga clanga | (Pallas, 1811) (GBIF: Aquila clanga)
Pallas תיאר את המין ב־1811 בשם Aquila clanga; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Clanga הוגדר ב־1857 על ידי Adamowicz. Clanga מהיוונית העתיקה klangos, סוג של עיט שאריסטו מזכיר; אחרים גוזרים אותו מ-klangē, 'צווחה'. שם המין חוזר על שם הסוג. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־רוסיה וסיביר.




