סבכי שחור-גרוןסִבְכִּי שָׁחוֹר-גָּרוֹן | Curruca ruppeli

קול

השיר הוא סלסול מהיר וקשה, מגמגם מעט, בן שתיים עד ארבע שניות, מלא ורם יותר מזה של שאר הסבכיים באזור, עם צלילי טרטור וחריקה קצרים בין שריקות צלולות: cherre-chek-chek-witcheree-cherr. הוא מושמע מזרד בולט בראש שיח ולעתים קרובות מאוד בתעופת שיר קצרה: הזכר מטפס כמה מטרים מעל הסבך בהקשות כנף איטיות ומודגשות, נתלה שם רגע וצונח בחזרה תוך כדי שירה. הקריאה היא chek קשה ועצי, בדרך כלל בסדרות, וטרטור יבש tserr-r-r בעת הפרעה. השירה נמשכת מההגעה בסוף מרץ עד תחילת יוני, בעוצמה הרבה ביותר באפריל, בעיקר בשעות הראשונות שאחרי הזריחה.

זיהוי

הזכר: כיפה, סנטר וגרון שחורים עמוקים, ופס שפם לבן ורחב העובר ביניהם מבסיס המקור אל צד הצוואר, ומתחתיו גחון אפור בהיר התחום בחדות ההופך ללבן בבטן. הגב אפור נקי, הכנף כהה עם שוליים בהירים לשלישוניות ולמכסות הגדולות, והזנב שחור עם נוצות חיצוניות לבנות. טבעת העין אדומה, הקשתית חומה-אדמדמה, הרגליים אפורות-חומות. הנקבה פשוטה בהרבה: ראש אפור, גרון בהיר, לעתים קרובות הצללה כהה קלה על הסנטר ורמז לפס השפם הבהיר, וגחון לבן-עמום בגוון חולי. אצלה ואצל הצעירים השוליים הבהירים של השלישוניות הם הסימן שיש להיאחז בו, והם יוצרים משטח בהיר על הכנף המקופלת. הציפור צרה יותר מהסבכי שחור-הראש, וכנפה ארוכה ומחודדת יותר — היא, אחרי הכול, נודדת מרחקים ארוכים של ממש.

מינים דומים

הסבכי שחור-הראש חולק את כל התפוצה והוא מין הבלבול העיקרי. גם לזכר שלו כיפה שחורה, אך השחור נעצר בעין ומשאיר גרון לבן נקי; אין פס שפם לבן, הכנף אחידה ללא שוליים בהירים לשלישוניות, והציפור קומפקטית יותר עם קצה כנף קצר יותר. נקבות וצעירים בשנה הראשונה קשים יותר: יש לבדוק אז את השוליים הבהירים של השלישוניות והמכסות, את האפור הנקי יותר של הגב ואת בליטת האברות הארוכה יותר של הסבכי שחור-הגרון. מזרחה יותר מצטרף הסבכי אשלים, בהיר יותר, עם גוון ורדרד בגחון וזנב בתנועה מתמדת מעלה ומטה, ובקפריסין מצוי הסבכי הקפריסאי, שלזכר שלו אכן יש פס שפם לבן, אך כל גחונו מנוקד בשחור. הסבכי הניצי, העובר באותו אזור, חסון בהרבה ובעל שני פסי כנף לבנים.

בית גידול

שטח חם, יבש ואבני עם סבך נמוך: בתה של צמחי כרית קוצניים, מקיה של אלון קרמזי, אלה וערער, וגריגה על מדרונות גיר, תמיד עם סלע חשוף ואבנים רופפות ביניהם. הוא מצוי לעתים קרובות על מדרונות סלעיים ועל טרסות ישנות המתכסות בסבך, ומשתמש גם בחורש פתוח ודליל של אלון קרמזי וברוש. בניגוד לסבכי שחור-הראש אין לו צורך בכיסוי גבוה וצפוף; הוא מצוי במספרים הגדולים ביותר דווקא במקום שבו הצמחייה דלילה והסלע נראה. בדרך כלל מתחת לאלף מטרים, אך בכרתים עד כאלף ושש מאות.

תפוצה ונדידה

תחום קינון קטן סביב הים האגאי: דרום הבלקן והפלופונס, איי הים האגאי מלסבוס וכיוס עד כרתים ורודוס, ומערב ודרום אנטוליה. הוא נודד מלא וחורף הרחק מחוץ לאירופה, בצפון-מזרח אפריקה לאורך השוליים הדרומיים של הסהרה מאגן אגם צ'אד מזרחה עד הים האדום. ההגעה בסוף מרץ ובתחילת אפריל, העזיבה באוגוסט ובספטמבר. מערבה הוא נודד תועה של ממש: מספר מועט של תצפיות בחצי האי האפניני, במערב אירופה, באי בריטניה הגדולה ובסקנדינביה, רובן זכרים שרים באביב שחרגו מיעדם.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

המחצית השנייה של אפריל בלסבוס היא הבחירה הקלאסית: הגבעות סביב איפסילו, המדרונות מעל מפרץ קאלוני והדרך לסיגרי, שבהם כמה זכרים שרים מחזיקים שטח בטווח שמיעה זה מזה בסבך הפתוח. גם המדרונות היבשים של הר היימטוס ליד אתונה והחוף הדרומי של כרתים טובים. יש לצאת מוקדם, למצוא מדרון עם שיחים בגובה הברך בין סלעים חשופים ולעקוב אחר תעופת השיר: ראש שחור-לבן המטפס מעל הסבך מזוהה ממאה מטרים. בכל סבכי אפור ללא כיפה שחורה יש לבדוק את שולי השלישוניות לפני שמסווגים אותו כסבכי שחור-ראש.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך התפוצה קטנה והמגמה יורדת. הלחצים העיקריים הם באזורי הקינון: רעיית יתר של עזים המסירה את שכבת השיחים, שריפות גדולות, ובקצה השני התכסות טרסות נטושות בסבך גבוה ובחורש. גם בניית נופש וסלילת כבישים לאורך חופי הים האגאי משפיעות, דווקא ברצועת החוף הנמוכה שבה המין נפוץ ביותר. משום שהוא חורף לאורך השוליים הדרומיים של הסהרה, גם התנאים שם ולאורך מסלול הנדידה הארוך משפיעים.

שם מדעי

Curruca ruppeli | (Temminck, 1823) (GBIF: Sylvia ruppeli)

Temminck תיאר את המין ב־1823 בשם Sylvia ruppeli; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Curruca הוגדר ב־1802 על ידי Bechstein. Curruca בלטינית, שמו של עוף קטן שלא זוהה שהמשורר הרומי יובנאליס מזכיר. ruppeli נקרא על שם חוקר הטבע והנוסע הגרמני אדוארד ריפל (1794–1884), שאסף בצפון-מזרח אפריקה ובחצי האי ערב. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־הרקליון, כרתים.