סנונית סלעיםסְנוּנִית סְלָעִים | Ptyonoprogne rupestris

קול

סנונית שתקנית. הצליל הרגיל הוא prrt או chirp קצר ונמוך הנבלע בקלות ברוח ליד הסלע, יחד עם pli דק וגבוה. השיר הוא רצף קצר ורך של סלסולים מחוברים, המושמע בדרך כלל בתעופה מול אתר הקן ונשמע לעתים רחוקות יותר מכמה עשרות מטרים. בספל הקן עובר ציוץ צרוד בין בני הזוג.

זיהוי

בנויה כבד ביחס לסנונית, עם בסיס כנף רחב, חזה עבה וזנב קצר וחתוך ישר ללא מזלג וללא נוצות ארוכות. החלק העליון חום-אפרפר דהוי, החלק התחתון לבן מלוכלך עד חום-צהבהב, עם גרון כהה מנוקד בדקות העובר בהדרגה אל החזה: בשום מקום אין גבול חד, בשום מקום אין פס חזה. מכסות הכנף התחתונות כהות וגם מכסות הזנב התחתונות כהות, כך שהחלק האחורי של הציפור נראה כבד ומוצל. הסימן המכריע מופיע רק כשהזנב נפרש לרגע: שורת כתמים לבנים סמוך לקצות נוצות הזנב, כמו חלונות קטנים במסגרת כהה. התעופה איטית וכבדה, עם גלישות ארוכות צמודות לסלע ופניות פתאומיות וזריזות. הזוויגים דומים; לצעירים שוליים בהירים לנוצות מלמעלה.

מינים דומים

כוכית הגדות קטנה וקלה בבירור, לבנה נקייה מלמטה ועם פס חזה חום מסומן בחדות – פס שאין לסנונית הסלעים לעולם – ועפה במשקים קלים ומרפרפים נמוך מעל המים. לטסית הבתים שת לבן גדול וחלק תחתון לבן בוהק, והיא כחולה-שחורה מלמעלה; מי שרואה בחצי האי האיברי ״טסית בתים ללא שת לבן״ מתבונן בסנונית סלעים. לסנונית הרפתות זנב מזולג עמוק עם נוצות ארוכות, גרון חלודי ופס חזה כחול. סיס החומות גדול בהרבה, כהה כולו, בעל כנפי חרמש ואינו מראה לבן בזנב. בצפון אפריקה ובמזרח הקרוב יש להוסיף את סנונית המדבר: קטנה, בהירה וחולית יותר, עם גרון חם יותר וכתמי זנב קטנים יותר, וציפור של שטח נמוך ויבש יותר.

בית גידול

מצוקים, נקיקים, ערוצים וצוקים גבוהים, מגובה פני הים ועד הרבה מעל קו העצים, וכיום באותה מידה קירות סכרים, גשרים, גשרים עיליים, חומות טירות ובנייני בטון גבוהים. היא צדה לאורך הקיר עצמו ומעל שטחי העשב האלפיניים, מפולות האבנים ונחלי ההרים שמעליו, ולוכדת את החרקים שזרם האוויר העולה לוחץ אל הסלע. בחורף היא יורדת לעמקי נהרות, למאגרים, לעיירות חוף ולקירות חמים הפונים דרומה, שם עשרות עד מאות ציפורים עשויות ללון יחד.

תפוצה ונדידה

מקננת בחצי האי האיברי ובצפון-מערב אפריקה, בפירנאים, באלפים, באפנינים, בבלקן, באנטוליה, בקווקז ובמזרח הקרוב, ומזרחה דרך הרמה האיראנית ומרכז אסיה ועד מזרח אסיה. בחצי האי האיברי היא הסנונית היחידה החורפת במספרים של ממש והיא נפוצה, מהפיקוס דה אאורופה והפירנאים ועד הרכסים הבטיים וצוקי הים התיכון; בחורף היא עוזבת את ההרים הגבוהים ומתקבצת במאגרים, בנקיקים נמוכים ובעיירות בדרום, במקומות לינה שעשויים להכיל מאות ציפורים. אוכלוסיות צפוניות והרריות גבוהות עוברות לצפון אפריקה ולאגן הים התיכון.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בחצי האי האיברי יש לבחור קיר סכר גדול או נקיק עמוק ולעמוד בצד המואר, גם באמצע החורף: הציפורים צדות אז ממש לאורך הסלע החם. יש לעקוב אחרי ציפור אחת במשקפת עד שהיא פורשת את זנבה בפנייה, ואז החלונות הלבנים נראים והעניין מוכרע.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש) והיא אחת מאוכלי החרקים המעופפים המעטים באירופה שמצבם טוב מבעבר. התחום מתרחב והמספרים עולים, בעיקר משום שסכרים, גשרים עיליים, גשרים ובניינים גבוהים מספקים מצוקים מלאכותיים במקום שבו חסרים מצוקים טבעיים; בחצי האי האיברי היא מקננת כיום עד מרכזי ערים ובשדות תעופה. החריפה צפונה יותר ויותר שייכת לאותה תמונה. שיפוץ גשרים וסכרים בעונת הקינון הוא הלחץ הממשי היחיד: הקנים נמצאים בגלוי בצד החיצוני, ובוקר אחד של שטיפה בלחץ מסלק את כולם.

שם מדעי

Ptyonoprogne rupestris | (Scopoli, 1769)

Scopoli תיאר את המין ב־1769 בשם Hirundo rupestris; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Ptyonoprogne הוגדר ב־1850 על ידי Reichenbach. Ptyonoprogne ביוונית, מ-ptuon 'מניפה', על שם צורת הזנב הפרוש, ו-Procne, הנערה מן המיתוס שהפכה לסנונית. rupestris בלטינית 'של הסלעים', מ-rupes 'סלע', על שם המצוקים שבהם הציפור מקננת. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־טירול.