תוכי מצנפתתּוּכִּי מִצְנֶפֶת | Psittacara mitratus

קול

kraah או kra-kra-kraah כבד וצורם, נמוך ורחב יותר מקריאת הארטינגה האדומת-מסכה, בסדרות קצרות וכמעט תמיד בתעופה. הגוון גס ומעט אנפפי, עם רובד צורם הנשמע לאורך רחוב שלם. להקה העוברת בין אתרי לינה משמיעה רעש עמום ומתגלגל ללא קצב. בעץ נושא פרי הציפורים שותקות ומסגירות את עצמן רק בקליפות ובגלעינים הנופלים.

זיהוי

תוכי ירוק גדול וכבד-מבנה עם זנב ארוך המתחדד בחדות ומקור עבה בצבע קרן-לבן; במשקל 219 עד 275 גרם הוא כבד כמעט פי אחד וחצי מהארטינגה האדומת-מסכה. על המצח פס אדום רחב, חום מעט, ההופך לאדום בוהק בכיפה הקדמית, ואדום נוסף על הרסן וממש לפני העין. מאחור הראש ירוק, עם נוצות אדומות בודדות הפזורות באופן לא סדיר על הכיפה, הלחי, מכסות האוזן וצד הצוואר — לא מסכה סגורה אלא מראה מנומר, שונה בכל פרט. כיפוף הכנף ירוק, לכל היותר עם נוצה אדומה אחת, ולצד התחתון של הכנף אין אדום כלל. טבעת חשופה רחבה בצבע שמנת-לבן מקיפה את העין; הקשתית צהובה-כתומה. לצעירים כמעט אין אדום, ואי אפשר לזהותם כלל.

מינים דומים

הארטינגה האדומת-מסכה היא תמונת הראי ומין הבלבול היחיד של ממש: קטנה מעט וקלה במידה ניכרת, עם האדום מרוכז במסכה סגורה על המצח, הרסן, סביב העין והלחי, כתם אדום חד בכיפוף הכנף, ומכסות כנף תחתונות קטנות אדומות הנחשפים כשהציפור ממריאה. אם תוכי ירוק מתרומם ואינו מראה אדום בצד התחתון של הכנף, זהו תוכי מצנפת. הדררה דקה בהרבה, עם זנב ארוך ודק יותר, מקור אדום וללא אדום בראש. ובכל זאת, זיהוי תוכים שנמלטו בשטח נשאר לעתים קרובות לא ודאי: כמות האדום עולה עם הגיל, צעירים כמעט חסרי סימנים, ובמושבות האירופיות יש פרטי ביניים הנושאים סימנים של שני המינים — אותו דבר דווח מהמושבות בקליפורניה.

בית גידול

באירופה ציפור של פארקים עירוניים עם עצים גבוהים ותיקים, של שדרות עצים ושל גינות שכונות וילות בגבעות שמעל העיר. מקנן בחללים: חורים מכורסמים בגזעים עבים ובדקלים, וסדקים בקירות ומתחת למרזבים של בניינים גבוהים. ניזון בצמרות מניצנים, פריחה, זרעים ופירות, עם העדפה לתרמילי הזרעים של כליל החורש והרובינייה ולתאנים. מתקבץ לקראת ערב בקבוצה קבועה של עצי לינה, בדרך כלל באותו פארק שבו הוא מקנן.

תפוצה ונדידה

באירופה מבוסס רק בחצי האי האיברי, והקבוצות הידועות ביותר בברצלונה — בין השאר בפארק דה מונטרולס וסביב פארק דה לה סיוטדלה — עם פרטים בודדים במקומות אחרים לאורך חוף הים התיכון. המספרים קטנים ואינם נספרים באופן שיטתי. מחוץ לאירופה המין חי בבר לאחר שחרור או בריחה בדרום קליפורניה, בפלורידה, בהוואי ובאורוגוואי. התפוצה הטבעית נמשכת מהמחוזות איאקוצ'ו וקוסקו בדרום פרו דרך בוליביה עד צפון-מערב ארגנטינה, ביערות הרים יבשים ובעמקים מיוערים בין כ-1,000 ל-2,500 מטרים — אקלים גבוה, קריר ושטוף שמש הדומה לפנים חצי האי האיברי.

• יציב
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בברצלונה בחרו פארק עם עצים גבוהים ותיקים במדרון שמעל העיר, והישארו שם בשעות האחרונות של אחר הצהריים. בניגוד לתוכי הנזירי, המסגיר את עצמו בקן הזרדים שלו, מין זה מסגיר את עצמו רק בקולו ובתנועה אל חלל בעץ וממנו. הסתכלו על הראש ברגע שציפור יושבת ללא תנועה: נוצות אדומות בודדות על כיפה ירוקה מצביעות על מין זה; מסכה אדומה סגורה מצביעה על מין אחר. ציפור שנראתה רק בתעופה עדיף להשאיר ללא זיהוי.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם תחום תפוצה אנדי גדול ואוכלוסייה הנחשבת יציבה, אף שהמין נלכד בכבדות לסחר בציפורי כלוב במשך עשורים. באירופה זהו מין מוכנס שמקורו בציפורי כלוב שנמלטו או שוחררו; מאחר שהיבוא והסחר מוגבלים בחומרה, כמעט אין ציפורים חדשות שמתווספות. הקבוצות האירופיות קטנות וגדלות לאט, ואין מחקר המראה נזק לציפורים מקומיות — כמקנן בחללים הוא עשוי בעיקרון להתחרות במקנני חורים מקומיים, אך במספרים אלה זה נשאר בגדר תאוריה.

שם מדעי

Psittacara mitratus | (Tschudi, 1844) (GBIF: Aratinga mitrata)

Tschudi תיאר את המין ב־1844 בשם Conurus mitratus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Psittacara הוגדר ב־1825 על ידי Vigors. Psittacara מצרף את היוונית psittakos 'תוכי', בלטינית psittacus, לשם הסוג Ara, הארות. mitratus בלטינית 'חובש מצנפת', מ-mitra 'סרט ראש, מצנפת', על שם האדום במצח ובכיפה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־פרו.