תוכי נזיריתּוּכִּי נְזִירִי | Myiopsitta monachus

קול

quak-quak-quarr חזק, צורם ומעט נובח, לעתים קרובות עם chape-yee עולה בתוכו; נמוך, צרוד ולא סדיר יותר מהצווחה הגבוהה של הדררה. במושבה הקול נשמע כל היום: פטפוט וצלילים חורקים בבת אחת, חלקם מתוך הקן. נשמע כל השנה, חזק ביותר בשעות הבוקר המוקדמות ובשעה האחרונה לפני רדת החשכה.

זיהוי

תוכי גוץ וקצר זנב יחסית, גדול מעט משחרור אך בנוי כבד יותר. המצח, הלחיים והגרון אפורים חיוורים; החזה אפור עם דגם קשקשים דק, ולכל נוצה שוליים בהירים יותר. הברדס האפור והחזה הקשקשי יחד מכריעים. החלק העליון, מכסות הכנף והזנב ירוקים-עשב בהירים, הבטן ירוקה-צהובה, ונוצות התעופה כחולות כהות. המקור כתום-חום עד בצבע קרן, לעולם לא אדום. בתעופה הכחול של נוצות התעופה נראה מול כיפוף הכנף הירוק, והצללית קצרה וקהה יותר משל שאר הדררות באירופה: משקי כנף מהירים ורדודים, אך עם זנב הנגרר כטריז ולא כדגל ארוך. הזכר והנקבה דומים; לצעירים גוון ירקרק על המצח.

מינים דומים

הדררה עפה באותם פארקים עירוניים והיא המין שאיתו מבלבלים אותו לרוב – אם כי רק ממרחק או על רקע השמיים. היא דקה יותר וירוקה-עשב בהירה יותר, עם מקור אדום וזנב ארוך וחד בהרבה, ואין לה אפור כלל בראש או בחזה. הדררה האלכסנדרית חסונה עוד יותר וארוכת זנב יותר, עם מקור כבד אדום-דם וכתם כתף חום-ערמוני. שתיהן מקננות בחורי עצים. רק התוכי הנזירי בונה קן ענפים, ובפועל המבנה הזה הוא הסימן המהיר ביותר: כדור זרדים כהה ובנוי ברפיון בדקל, בארז או בדולב, או תקוע במבנה הפלדה של עמוד תאורה או של עמוד חשמל, במקום שבו השתיים האחרות אינן משאירות אלא חור עגול בגזע.

בית גידול

קשור כמעט לגמרי לשטח בנוי: פארקים עירוניים עם עצים גבוהים עומדים לבדם, שדרות רחבות, גינות, מגרשי ספורט, גנים בוטניים והשוליים הירוקים של שכונות מגורים. הקן נמצא גבוה בדקל, בארז, בדולב או באקליפטוס, ובאותה מידה במבנה הפלדה של תורן תאורה או של עמוד חשמל. מחפש מזון הרבה על הקרקע, קצר רגליים ומתנודד, על מדשאות מכוסחות ועשב קצר, ומלבד זאת בעצים פורחים ונושאי פרי; בשטחים החקלאיים, במטעים ובחלקות הגינון שמסביב הוא אוכל זרעים, דגנים ופירות מבשילים. נשאר ליד המושבה כל השנה.

תפוצה ונדידה

תחום התפוצה הטבעי נמצא בדרום-מרכז דרום אמריקה, מהצ'אקו ועד הפמפס, בשטח פתוח עם עצים פזורים. האוכלוסייה האירופית מקורה בציפורי כלוב שברחו או שוחררו משנות ה-70 ואילך. בחצי האי האיברי נמצאות הרבה ביותר, והמספרים הגדולים ביותר בברצלונה, במדריד ובמלגה. יש מושבות נוספות בחצי האי האפניני ובסרדיניה (רומא, גנואה, מילאנו, קליארי), בבריסל ובאתונה, ובכמה ערים במערב אירופה; המושבות הבריטיות הקטנות סולקו כמעט לגמרי בפעולות הדברה מאז 2011.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

חפשו את הקן, לא את הציפור. מושבת תוכים נזיריים נראית ממרחק מאה מטרים ככדור זרדים כהה אחד או יותר גבוה בצמרת או על תורן, וכמעט תמיד יש סביבה ציפורים. במדריד נסו את פארקה דל אוסטה ואת קאסה דה קמפו, בסרגוסה את פארקה דל טיו חורחה, בברצלונה את פארק דה לה סיוטדייה ובמלגה את פארקה דה מלגה. עמדו בשקט מתחת לקן והביטו למעלה: הציפורים מוסיפות כל הזמן זרדים טריים ומטפסות על החלק החיצוני, ושם נראה החזה הקשקשי מקרוב.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש); ברחבי דרום אמריקה הוא מקומית נפוץ דיו כדי להיחשב מזיק חקלאי. באירופה הוא מין מוכנס שמקורו בציפורי כלוב שברחו או שוחררו. הוא אינו ברשימת המינים הפולשים הזרים של האיחוד האירופי. הנזק המתועד הוא משני סוגים: אכילת פירות וגידולים, וקינים הנבנים על תשתיות חשמל, הגורמים לתקלות ולסכנת שריפה; לכך מצטרפים רעש במושבות ותחרות על מזון עם ציפורים מקומיות. הטיפול במין שנוי במחלוקת בחצי האי האיברי: מדריד דיווחה על יותר משבעה-עשר אלף ציפורים שנלכדו, בעוד שספירת העירייה ב-2019 הגיעה לשלושה-עשר אלף, וארגוני שימור איבריים, ובהם אקולוחיסטס אן אקסיון, מטילים ספק הן במספרים אלה והן בתועלת השיטה, משום שהתוכים לומדים מהר להימנע מהמלכודות.

שם מדעי

Myiopsitta monachus | (Boddaert, 1783)

Boddaert תיאר את המין ב־1783 בשם Psittacus monachus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Myiopsitta הוגדר ב־1854 על ידי Bonaparte. Myiopsitta מצרף את היוונית mus, muos 'עכבר' ללטינית החדשה psitta 'תוכי', ברמז לפנים ולחלק התחתון בצבע אפור-עכבר. monachus בלטינית מאוחרת 'נזיר'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־מונטווידאו, אורוגוואי.