כל המינים › חופמאים, שחפים ושחפיות › חמסנים › חמסן טפיל
חמסן טפילחַמְסָן טַפִּיל | Stercorarius parasiticus
Kleine jager | Parasitic Jaeger | Págalo parásito | Schmarotzerraubmöwe | Labbe parasite
החמסן הטפיל הוא בהפרש ניכר החמסן הנפוץ ביותר לאורך חוף דרום הים הצפוני, והיחיד הנראה בקביעות רודף אחרי שחפית. הוא עף כמו בז, זריז ומהיר, עם יד צרה, ולבוגרים שתי נוצות זנב מוארכות, מחודדות וישרות לגמרי.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
צורות צבע
קול
שקט בים; קורא רק במושבה. שם הוא משמיע kee-aaw מיילל, כמעט כשל חתול, בתעופת ראווה, ו-tuk-tuk קשה ואנפופי כשהוא צולל לעבר הולך רגל או שועל. ההקלטה המוצגת כאן מגיעה בהתאם מאתר קינון: ציפור החולפת לאורך החוף אינה משמיעה למעשה שום קול.
הקלטה: Doug Hynes — CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
זיהוי
בינוני ודק, עם ראש קטן למדי, מקור כהה ודק ותעופה קלה וזריזה מאוד. הבוגרים מופיעים בצורה בהירה ובצורה כהה עם כל צורות הביניים: לבהירים כיפה שחורה, צדי צוואר צהבהבים, חלק תחתון לבן ובדרך כלל רצועת חזה חומה-אפרפרה קלושה, ואילו הכהים חומים-פיחיים אחידים עם ראש בהיר מעט. נוצות הזנב המרכזיות המוארכות של הבוגרים ישרות, נוקשות ומחודדות, ובולטות חמישה עד שמונה סנטימטרים; עד הסתיו הן לעתים קרובות שבורות. בכל הנוצות יש הבזק לבן ברור באברות הראשוניות מעל הכנף ומתחתיה, הנוצר מארבע עד שש שדרות לבנות. הצעירים חומים חמים עד חלודיים, מפוספסים לרוחב בצפיפות ובדקות, עם ראש מפוספס ובליטת זנב קצרה אך מחודדת.
מינים דומים
החמסן רחב-האברה גדול וכבד יותר, עם חזה חביתי, משקי כנף איטיים ונוקשים יותר, מקור כבד ודו-גוני, ולבוגרים נוצות זנב מוארכות מפותלות בצורת כף; צעיריו נראים חומים-אפרפרים קרים יותר, ראשם אחיד יותר, ובכנף התחתונה יש להם הבזק לבן כפול במקום יחיד. החמסן הזנבתן קטן ודק יותר, עם מקור קצר, חלק עליון אפור ולא חום וכמעט ללא לבן ביד. החמסן הגדול גדול, חום אחיד, רחב-כנפיים וקצר-זנב. חמסן הרודף אחרי שחפית ים או שחפית שחורת-מקור מעל הדיונות הוא, לאורך חוף דרום הים הצפוני, כמעט תמיד מין זה.
בית גידול
מקנן במושבות דלילות באדמות אברש חופיות, בטונדרה, באיונים ובביצות מלח בצפון אירופה, בדרך כלל בטווח של מושבות שחפיות ואלקות שאת שללן הוא גוזל. מחוץ לעונת הקינון הוא חי בים, ומשיג דגים ממשפחת ההרינגיים בכך שהוא רודף אחרי שחפים ושחפיות עד שהם מפילים את מה שהם נושאים. בנדידה הוא עוקב אחר קו החוף ואחר תנועת השחפיות, ולכן מתקרב לחוף יותר משאר החמסנים.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
מקנן מאיסלנד וצפון האיים הבריטיים דרך סקנדינביה ועד הצפון-מזרח הרחוק של אירופה; המושבות באורקני ובשטלנד ירדו ביותר ממחצית בתוך כמה עשורים. דרומה משם רק עובר: לאורך חוף הים הצפוני עוברים כמה אלפים מדי שנה מסוף יולי עד אמצע אוקטובר, רובם הגדול ברוחות מערביות חזקות. מול חופי קנטבריה וגליסיה ודרך מצר גיברלטר עובר סדיר, הלאה במורד חוף צפון-מערב אפריקה, ובמספרים קטנים יותר גם לאורך הים התיכון.
- יציב
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
בחרו נקודת תצפית ים — ראש מזח או סוללה בים הצפוני, לשון יבשה בגליסיה או מצר גיברלטר — ברוח צפון-מערבית בעוצמה 5 עד 7 באוגוסט או בספטמבר, וצפו בשלוש השעות הראשונות שלאחר הזריחה. מעל הכול עקבו אחר השחפיות: במקום שבו קבוצה של שחפיות ים או שחפיות שחורות-מקור נעשית לפתע עצבנית, כמעט תמיד יש חמסן טפיל. ברוח מהיבשה ובים שקט הסיכויים נמוכים; כאן מזג האוויר חשוב יותר מהתאריך.
מצב שימור
אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך אוכלוסיית הקינון האירופית יורדת במהירות: ירידה של הרבה יותר ממחצית בקבוצות האיים שבצפון האיים הבריטיים מאז שנות ה-90. מחסור במזון בעקבות קריסת אוכלוסיית דגי החול, וטריפה בידי החמסן הגדול, הגדול ממנו בהרבה, הם הסיבות העיקריות. במערב סקנדינביה ובאיסלנד המצב טוב מעט יותר, אך גם שם מדווחות ירידות, והנדידה לאורך החוף האירופי עוקבת אחר מגמה זו באיחור.
שם מדעי
Stercorarius parasiticus | (Linnaeus, 1758)
Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Larus parasiticus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Stercorarius הוגדר ב־1760 על ידי Brisson. Stercorarius בלטינית 'של זבל', מ-stercus 'זבל': המזון שעופות ים פולטים כשחמסנים רודפים אחריהם נחשב בעבר להפרשות. parasiticus בלטינית 'טפילי', על שם ההרגל לגזול מעופות ים אחרים את שללם. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־חוף שוודיה.