פסיון ריבס (Syrmaticus reevesii) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

חלש קול לציפור גדולה כל כך. הזכר משמיע סלסול קצר וגבוה, כמעט כשל ציפור שיר, יותר tuwee-tuwee מאשר קריאת תרנגול, הנישא בקושי מאה מטר; עוצמה נמוכה זו מוזכרת כאחת הסיבות להתבססותו החלשה של המין באירופה. הוא גם מרעיש בכנפיו בחיזור, וציפורים מוחרדות משמיעות kek-kek-kek נוקשה ומקשקש. רוב הקולות נשמעים בבקרים מוקדמים במרץ ובאפריל.

האזנה: קריאהXC1090778

הקלטה: Camille Vacher — CC BY 4.0 · xeno-canto

זיהוי

אורך הזכר 150–210 cm, רובו זנב: לבן-כסוף עם פסים רחבים בצבע ערמוני ושחור, הגדל אצל ציפור ותיקה בכ-30 cm בשנה. הראש לבן עם מסכת עין שחורה רחבה וצווארון שחור, הגוף חום-זהוב בהיר עם קשקשים שחורים כבדים וגוף תחתון כהה, והרגליים אפורות. אורך הנקבה כ-75 cm, כגודל זכר פסיון מצוי; היא חומה-חולית עם כיפה כהה, פנים בהירות וזנב אפרפר-חום מפוספס.

מינים דומים

ממרחק הנקבה היא הבעיה: היא מזכירה נקבת פסיון מצוי אך גדולה יותר, עם כיפה כהה בבירור מול פנים בהירות, וזנב קצר יותר ומפוספס בפסים רחבים יותר. הזכר מזוהה ברגע שהראש נראה; רק הצצה בזנב בעשב גבוה עלולה לגרום להתבלבלות עם זכר פסיון מצוי, שזנבו צר, אוכרה אחידה ומפוספס, בלי לבן. במקום שבו פסיון ריבס חי לצד הפסיון המצוי השניים מזדווגים זה עם זה, ולכלאיים מסכה דהויה, גוון חלודה על הגוף הקשקשי וזנב באורך ביניים.

בית גידול

יער רחב-עלים ומעורב עם קרחות, שבילים רחבים ושטחי כריתה, וכן שולי יער, משוכות ושטחים חקלאיים קטנים סמוכים ליער. בתחום התפוצה הטבעי – יער אלון ויער מעורב על גבעות בגובה 400 עד 2,600 m, עם חופה סגורה ותת-יער דליל. באירופה הוא מאכלס את גושי היער הגדולים של סולון, הארדנים ושמפאן, ובשעות היום הולך לאורך שבילים ושוליים.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מקורו בהרי מזרח אסיה. הובא לאיים הבריטיים על ידי ג'ון ריבס ב-1831 וליבשת מערב אירופה ב-1870, ומאז משוחרר לציד בשניהם. האוכלוסייה האירופית הגדולה ביותר נמצאת כיום במערב אירופה, עם גרעינים בסולון, בארדנים, בשמפאן, בחלקים מהדרום-מערב ובאזורי רמה אחדים כמו הוורקור; בבוהמיה ובמורביה היו שחרורים מאז המאה התשע-עשרה, וציפורים נשמרות מקומית סביב חוות פסיונים. המין מעולם לא התבסס באיים הבריטיים: אחרי ווברן וקינביאצ'י בשנות השבעים לא נרשם קינון ראוי לציון עד 2009. לאורך החוף הדרומי של הים הצפוני ובחצי האי האיברי מופיעות רק ציפורים שברחו או שוחררו.

יציב
קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

לכו בדרכי היער הרחבות של סולון או של גוש ארדני בשעה הראשונה של האור במרץ או באפריל; הציפור חוצה שבילים פתוחים ברגל והזנב נראה ממרחק רב. בסתיו ובשלג העקבות מסגירים אותה: טביעת רגל דמוית פסיון עם סימן גרירת הזנב לצדה. הציפורים צפויות להישאר בטווח קילומטרים ספורים מאתר שחרור או מאחוזת ציד.

מצב שימור

פגיע בתחום תפוצתו הטבעי: נותרו אולי אלפיים ציפורי בר, לאחר ירידה עקב אובדן יערות וציד לבשר ולנוצות הזנב המשמשות בתלבושות האופרה של בייג'ינג. באירופה האוכלוסייה תלויה במידה רבה בשחרורים שנתיים מחוות גידול; גרעינים אחדים ביער מתרבים בכוחות עצמם, אך המספרים היו יורדים בחדות בלי השלמה. הכלאה עם הפסיון המצוי ונטיית הזכרים לנדוד מאתרי השחרור מוזכרות כסיבות לכישלון התכוף של ההתבססות. הציפורים האירופיות אינן תורמות דבר להישרדות המין בתחום תפוצתו הטבעי.

שם מדעי

Syrmaticus reevesii | (Gray, 1829)

Gray תיאר את המין ב־1829 בשם Phasianus reevesii; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Syrmaticus הוגדר ב־1832 על ידי Wagler. Syrmaticus ביוונית, מ-syrma 'גלימה נגררת', על שם הזנב הארוך מאוד. reevesii נקרא על שם חוקר הטבע הבריטי ג'ון ריבס (1774–1856), שהביא לאירופה ב-1831 את הציפורים החיות הראשונות ממין זה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־סין.