חרגולן נחליםחַרְגּוֹלָן נְחָלִים | Locustella fluviatilis

קול

כאן נקבע הזיהוי, והמדד הוא הקצב. חרגולן הנחלים משמיע פעימות נפרדות וקשות – zzree-zzree-zzree-zzree או dzee-dzee-dzee-dzee – בקצב של כחמש עד שמונה בשנייה, איטי מספיק כדי לשמוע כל אחת בנפרד ואף לתופף אותן באצבע. הרושם קשה, יבש ומפרקי, כמו מכונת תפירה ישנה בדוושה או קטר קיטור היוצא לדרכו, והוא נשאר בגובה צליל נמוך אחד. החרגולן המנומר מזמזם מהר כל כך שאין אפשרות לספור: פעימותיו מתמזגות ל-srrrrrrrr אחד, רציף, גבוה ודק. החרגולן הזמירי מהיר עוד יותר אך נמוך ומלא בהרבה, כמנוע מזמזם אחיד. בהשוואה: חרגולן הנחלים איטי, נמוך ומפרקי; הזמירי מהיר, נמוך וחלק; המנומר מהיר, גבוה ויבש. סדרה נפתחת בדרך כלל בכמה תקתוקים נפרדים והססניים המאיצים לזמזום, ונמשכת מחצי דקה עד כמה דקות. הוא שר מכשעה אחרי השקיעה עמוק אל תוך הלילה ושוב לפני אור ראשון, מאמצע מאי עד יולי – ובשונה משני קרוביו לעתים קרובות מענף צד חשוף בחצי גובה של אלמון או ערבה, במקור פתוח לרווחה וגרון רוטט, ונשאר במקומו דקות ארוכות. הקריאה היא chik קשה וקצר ו-zrrr צורם, ואף אחת מהן אינה אופיינית.

זיהוי

סבכי גדול ומוצק למדי, באורך ארבעה-עשר עד שישה-עשר סנטימטרים, חום-זית עד חום-קפה אחיד מלמעלה ללא כל פסים. הסימן המכריע נמצא על החזה: הסנטר, הגרון והחזה העליון נושאים ענן של פסים וכתמים אפורים-חומים מטושטשים על רקע לבן-עמום עד חום-אפרפר בהיר – לא הקווים החדים של קנית הפסים אלא גוון מלוכלך הדועך לכיוון הצדדים. מכסות תת-הזנב ארוכות עם קצות רחבים בלבן-עמום. הזנב ארוך, רחב ומדורג, פס הגבה צר ומטושטש, והרגליים בצבע בשר עד ורוד בהיר. הבלטת האברות הראשוניות שלו היא הארוכה ביותר מכל החרגולנים, כמתאים לציפור החורפת בדרום אפריקה.

מינים דומים

החרגולן המנומר קטן בבירור וירוק-זית יותר, עם פסים כהים דקים על הכיפה והגב ומכסות תת-זנב מפוספסות – אך חזה נקי ללא סימנים. חרגולן הנחלים הוא ההפך המדויק: אחיד מלמעלה, מוכתם מלמטה. החרגולן הזמירי חום-אדמדם חם, ללא פסים מלמעלה ומלמטה, עם מכסות תת-זנב אחידות ללא קצות בהירים, ושר זמזום נמוך ואחיד. הקצב מבדיל בין שלושתם: חרגולן הנחלים הוא היחיד שאת פעימותיו אפשר לספור. הקנית הקטנה והקנית הפינית קטנות יותר וחומות חמות יותר, וחסרות הן את הכתמים על החזה והן את מכסות תת-הזנב הארוכות עם הקצות הבהירים.

בית גידול

יער וסבך רחבי-עלים, לחים וצפופים, לאורך נחלים ונהרות עם שכבת עשבים גבוהה וסבוכה של סרפד, אחו-בר ודבקה: יערות ביצה של אלמון, שולי ערבות, חורשות סבוכות בפשטי הצפה, שולי עמקי נחלים סבוכים ונטיעות צעירות. גם פארקים מוזנחים ומטעים ותיקים, ובלבד ששכבת הקרקע צפופה ולחה. אינו זקוק למים פתוחים, רק למחסה עד הקרקע; הוא מחפש מזון בהליכה ובטיפוס בשלכת ובין הגבעולים, ולוכד פשפשים, זבובים, חיפושיות קטנות ועכבישים.

תפוצה ונדידה

ממזרח מרכז אירופה ומהאזור הבלטי מזרחה דרך מזרח אירופה והבלקן עד מערב סיביר. השוליים המערביים של תחום הקינון מתרחבים בהדרגה כבר יותר ממאה שנה, כך שמערבה יותר במרכז אירופה הוא כיום מקנן סדיר אם כי לא נפוץ, והוא הגיע גם לסקנדינביה. בצפון-מערב אירופה הוא נודד תועה נדיר של סוף האביב ותחילת הקיץ, כמעט תמיד זכרים שרים הנשארים בדרך כלל זמן קצר בלבד באותו אתר. חורף בדרום-מזרח אפריקה, מטנזניה ועד מוזמביק וזמביה. בחצי האי האיברי הוא תופעה נדירה מאוד, כמעט תמיד זכרים שרים בסוף האביב.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

סוף מאי והמחצית הראשונה של יוני, בשעתיים שאחרי השקיעה, לאורך גדת נחל או נהר סבוכה עם אלמונים וערבות. ספרו את הפעימות: תקתוקים נפרדים שאפשר לעקוב אחריהם פירושם חרגולן הנחלים; זמזום אחד מתמזג פירושו חרגולן מנומר. אין לגשת ישר אל הקול – יש לסרוק תחילה במשקפת את ענפי הצד החשופים בגובה שניים עד ארבעה מטרים, כי בשונה מקרוביו ציפור זו יושבת שם בגלוי דקות ארוכות.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם תחום תפוצה גדול ואוכלוסייה אירופית יציבה באופן כללי. ההתפשטות מערבה מוסיפה אזורי קינון חדשים כמעט בכל עשור. נקודות הלחץ הן יישור, הקמת סוללות וניקוי של נחלים ונהרות, כריתת יערות גדה וגיזום רצועות גדה סבוכות; במקום שבו פשטי הצפה ועמקי נחלים חוזרים להיות סבוכים ומי האביב מציפים את הגדות, המין מתיישב.

שם מדעי

Locustella fluviatilis | (Wolf, 1810)

Wolf תיאר את המין ב־1810 בשם Sylvia fluviatilis; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Locustella הוגדר ב־1829 על ידי Kaup. Locustella בלטינית, צורת הקטנה של locusta 'חגב'. fluviatilis בלטינית 'של הנהר', מ-fluvius 'נהר', על שם יערות הגדות הלחים שבהם הוא מקנן. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־הדנובה, אוסטריה.