סלעית איברית (Oenanthe hispanica) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

השיר הוא משפט קצר ומהיר של צלילים צורמים וצייצניים עם כמה שריקות צלולות ביניהם וחיקוי מסוים של שכנים, המושמע מאבן, מחוט או בתעופת שיר קצרה וקופצנית שבה הציפור מטפסת בכנפיים רוטטות וגולשת מטה. הקריאה היא chak קשה ויבש, כמו שתי אבנים קטנות המוקשות זו בזו, לעתים קרובות יחד עם pseet דק ועולה. נשמעת מסוף מרץ ועד יוני, בעוצמה הרבה ביותר בשעות הראשונות אחרי הזריחה.

האזנה: קריאהXC1145075

הקלטה: Xavier Riera — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

קטנה, דקה וארוכת זנב יותר מהסלעית האירופית, ובהירה בהרבה. לזכר בנוצת קינון כיפה, עורף וגב בצבע שמנת עד אוכרה חמה – לעולם לא לבן טהור – מסכה שחורה מבסיס המקור דרך הרסן ומכסות האוזן, כנפיים שחורות כפחם וחלק תחתון לבן בגוון חמחם על החזה. יש שתי צורות צבע: אחת עם גרון לבן, ואחת עם גרון שחור הממשיך את המסכה. הן מקננות זו לצד זו ואינן תת-מינים; בחצי האי האיברי שולטת הצורה לבנת-הגרון. הזנב הוא הסימן השני: כמעט כולו לבן, עם פס סיום שחור צר ופס מרכזי שחור דק, כלומר הרבה פחות שחור מאשר אצל הסלעית האירופית. הנקבה חומה-חולית חמה עם מסכה כהה קלושה, אך זנבה זהה בדיוק. בסתיו שוליים רחבים בצבע שמנת מכסים את כל השחור וכל הציפורים נראות חומות וחסרות סימנים.

מינים דומים

זוהי הפינה הקשה ביותר במשפחה, וכאן המפה חשובה לא פחות מהמשקפת. סלעית הקיץ – ראו גם את דף המין שלה – היא הבעיה האמיתית, אף שתחומי התפוצה כמעט אינם נפגשים: כל מה שממערב לים האדריאטי, כולל חצי האי האיטלקי וסיציליה, הוא המערבית; מהבלקן מזרחה הכול מזרחי. בזכר שר באביב יש לבדוק שלושה דברים. ראשית צבע הכיפה והגב: שמנת עד אוכרה חמה אצל המערבית, לבן-שמנת קר עד לבן אצל המזרחית, כך שהמזרחית נראית שחור-לבן והמערבית שחור-חמחם. שנית המסכה: אצל המערבית המצח נשאר בהיר עד המקור, אצל המזרחית השחור חוצה את בסיס המקור ומגיע גבוה יותר מעל העין, כך שהמסכה נראית גדולה וכבדה יותר. שלישית, בצורה שחורת-הגרון, צד הצוואר: אצל המזרחית השחור של הגרון נמשך ברוחב אל הכתף הכהה, אצל המערבית הגרון השחור קטן יותר וחתוך בחדות מול החזה החמחם. אצל נקבות, ציפורים בשנתן הראשונה וכל ציפורי הסתיו זה נגמר שם. מחוץ לתחום הקינון אין לזהותן, וכך יש לרשום אותן. לזכר סלעית השיחים גב שחור המנוגד בחדות לכיפה ולעורף לבנים, ואצלו השחור של הגרון נמשך ללא הפסקה לאורך צד הצוואר אל הגב השחור, ואילו אצל שתי הסלעיות שחורות-האוזן הגב נשאר בהיר ונשאר טריז בהיר בין הגרון לכתף; יש לו גם יותר שחור בזנב. הסלעית הקפריסאית, המקננת רק בקפריסין, דומה לסלעית השיחים אך קטנה וקצרת כנף יותר, עם כיפה בצבע שמנת ולא לבנה, גוון כתום-חמחם ברור על החזה והבטן, ושיר של פרצי זמזום דמויי חרק. הסלעית האירופית גדולה, אפורה ומוצקה יותר, חסרה את גווני האוכרה בכיפה ובגב ויש לה הרבה יותר שחור בזנב: פס סיום רחב עם פס מרכזי ברור, היוצרים יחד T הפוכה. דרומה יותר: הסלעית השחורה שחורה כולה עם כרוכית לבנה, הסלעית שחורת-הבטן שחורה עם כיפה לבנה וזנב כמעט כולו לבן, לסלעית המדבר גרון שחור הנמשך אל הכתף וזנב כמעט כולו שחור ללא צדדים לבנים, וסלעית הערבות גדולה יותר, חולית אחידה וארוכת רגליים, ללא שחור כלל בראש או בגב. לבסוף, לדוחל חום-הגרון פס גבה בהיר ורחב, גב מפוספס וכתמים לבנים בבסיס הזנב במקום שדה כרוכית לבן.

בית גידול

שטח יבש, פתוח וסלעי עם אדמה חשופה ושיחים פזורים: garrigue (בתה פתוחה ונמוכה על גיר, עשירה בבני-שיח ריחניים), טרסות נטושות, מדרונות סחופים ובדלנדס, מטעי שקדים וזיתים עם קרקע לא מעובדת, כרמים, ערבת ערערים ומדרונות שטופי שמש זרועי סלעים. היא זקוקה תמיד לשני דברים: עמדות נמוכות לציד, וחללים מתחת לאבנים או בקירות אבן יבשה לקינון. מגובה פני הים ועד כ-1,500 מטר, וגבוה יותר בצפון-מערב אפריקה.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מקננת בחצי האי האיברי, בפרובנס ובלנגדוק, בחצי האי האיטלקי עם סיציליה וסרדיניה, ובמגרב. כל הציפורים חורפות בסאהל המערבי, ממאוריטניה וסנגל ועד ניז'ר, הרחק מחוץ לאזור המדריך. בחצי האי האיברי נמצא החלק הגדול ביותר בהרבה, בצפיפות הגבוהה ביותר במחציתו המזרחית – אראגון, סיסטמה איבריקו, לה מנצ'ה, הדרום-מזרח הצחיח ועמק האברו – ואילו גליסיה, רצועת קנטבריה והפירנאים ריקים; היא מצויה גם במלייה וחסרה באיים הבלאריים ובאיים הקנריים. בשוליים הצפון-מערביים נותרה רק שארית קטנה, כמעט כולה בפרובנס, באוד ובפירנאים המזרחיים. בצפון-מערב אירופה, כולל האיים הבריטיים, כל סלעית שחורת-אוזן היא נדירה מאוד, ותצפיות רבות נשארות תחת השם המשותף משום שלא תמיד ניתן להבדיל בין שני המינים בשטח.

קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

אפריל ומאי זמן קצר אחרי הזריחה, במדרון יבש וסלעי עם בתה פזורה: ה-páramos (רמות גבוהות, חשופות וסחופות רוח בצפון חצי האי האיברי) של אראגון, הבדלנדס של אלמריה, גבעות הכרמים של לה מנצ'ה, מישורי הערערים של סיסטמה איבריקו או ה-garrigue של הקורביאר. יש לחפש ציפור היורדת מאבן נמוכה או מעמוד גדר אל הקרקע וחוזרת מיד לאותה עמדה. כשהיא ממריאה יש לבחון את הזנב: השדה הכמעט כולו לבן עם השוליים השחורים הצרים שולל במבט אחד את הסלעית האירופית, את סלעית הערבות ואת סלעית המדבר. רק אחר כך יש לבחון את הגרון, משום ששחורת-הגרון ולבנת-הגרון הן אותה ציפור.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך בליבת תחומה היא בירידה מאז שנות ה-60. הסיבות מוכרות היטב: שטחים חקלאיים נטושים המתכסים צמחייה או ניטעים בעצים, המעבר מחקלאות בעל לחקלאות שלחין, אובדן חרקים בשל חומרי הדברה והתגברות היובש בדרום. כנודדת חוצת-סהרה היא נושאת גם במחיר הבצורות בסאהל. בשוליים הצפון-מערביים הירידה הייתה החדה ביותר. במקומות שבהם שרדו רעייה אקסטנסיבית, קרקע סלעית חשופה וקירות אבן יבשה ותיקים, היא מחזיקה מעמד.

שם מדעי

Oenanthe hispanica | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Motacilla hispanica; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. hispanica בלטינית 'ספרדי', על שם חצי האי האיברי. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־גיברלטר.