סלעית שחורהסַלְעִית שְׁחוֹרָה | Oenanthe leucura

קול

השיר רם וחלילי, כמעט כשל קיכלי: משפט קצר של שריקות צלולות ונוגות עם צלילים צורמים ביניהן, המושמע ממדף או בתעופת שיר העולה ויורדת לפני המצוק. הוא נשמע מינואר ואילך, הרבה לפני כמעט כל ציפור סלעים אחרת. הקריאה היא pee-pee שרוק וצלול, וchak-chak יבש באזעקה; שתיהן נישאות בהד של ערוץ.

זיהוי

סלעית גדולה וכבדה, 16 עד 18 cm, עם זנב ארוך. הזכר שחור-פיח לגמרי ומבריק באור השמש; הנקבה חומה כהה ומעט עמומה יותר, אך מסומנת בדיוק באותו אופן. השת ובסיס הזנב לבנים, ועל הלבן הזה יושב דגם שחור בצורת ⊥ העשוי מפס קצה רחב ומפס מרכזי, כך שבתעופה הלבן של הזנב נקטע בחדות על ידי הקצה השחור. המקור והרגליים שחורים וחזקים, ומכסות הזנב התחתונות לבנות. הצעירים חומים ומקושקשים קלות, עם אותו דגם זנב.

מינים דומים

בחצי האי האיברי אין אפשרות לבלבול, משום שאין שם סלעית אחרת שחורה לגמרי. הבעיה היא במגרב, שם מופיעה גם הסלעית שחורת-הבטן. לבוגר של הסלעית שחורת-הבטן כיפה לבנה נקייה, אך הצעירים והפרטים בשנתם הראשונה שחורים כמו הסלעית השחורה, ואז הזנב מכריע: לסלעית שחורת-הבטן זנב לבן כמעט כולו, שהשחור בו מוגבל לקצות הנוצות המרכזיות וללא פס קצה רציף, ואילו לסלעית השחורה תמיד פס רחב ודגם ⊥. הסלעית שחורת-הבטן גם דקה יותר, ארוכת מקור יותר ומבריקה יותר. חכלילית הסלעים קטנה בהרבה ובעלת זנב חלוד הרוטט בכל נחיתה. השחרור גדול יותר, ללא שת לבן, ולזכר מקור צהוב.

בית גידול

מצוקי גיר ורמות סלע, ערוצים וbarrancos (ערוצים תלולים ויבשים בשטח געשי או הררי), אפיקי מים יבשים חצובים, בתרונות, מחצבות ומצוקי חוף, כמעט תמיד עם בתה ים-תיכונית נמוכה — קורנית, רוזמרין, garrigue (בתה נמוכה ופתוחה על גיר, עשירה בבני שיח ריחניים) — למרגלות הצוק או על המדפים, כי שם המזון. עד 2,000 m בסיירות ועד גובה פני הים בכף גאטה ובגראף. גם בחורבות, בcortijos (חוות מבודדות באנדלוסיה) נטושים ובחציבות לאורך כבישי הרים.

תפוצה ונדידה

מוגבלת למערב הים התיכון: חצי האי האיברי וצפון-מערב אפריקה, מחוף האוקיינוס האטלנטי של המגרב מזרחה עד טריפוליטניה. בחצי האי האיברי המעוז הוא רצועת החוף הים-תיכונית ורכסי ההרים שמאחוריה — אלמריה, מורסיה, אליקנטה, ולנסיה, קטלוניה — עם שלוחה לאורך הסיסטמה איבריקו וזוגות מפוזרים באנדלוסיה, במרכז ובדרום-מערב; היא נעדרת מכל חוף קנטבריה. במערב חצי האי היא מאכלסת את עמק הדואורו ואת פנים האלנטז'ו. היא חדלה לקנן מצפון לפירנאים, שם הטריטוריות האחרונות היו ברוסיון. בסביבות שנת 2000 הוערכה האוכלוסייה האירופית בכמה אלפים עד מעט יותר מעשרת אלפים זוגות, כמעט כולם בחצי האי האיברי.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בוקר בפברואר או במרץ בערוץ סלעי בדרום חצי האי האיברי או במזרחו — אל טורקל, כף גאטה, סיירה דה גרסלמה, הגראף — ויש להאזין לפני שמחפשים: השיר החלילי מהדהד מקיר הסלע. אחר כך יש לחפש את ערמת האבנים. הזכר נושא אבנים קטנות, חלקן במשקל 23 g, קרוב לשני שלישים ממשקל גופו, וצובר אותן על המדף ליד סדק הקן; אתר שבשימוש שנים רבות עשוי להכיל מאות או אלפי אבנים. הנקבות מטילות יותר ביצים לזכרים הנושאים יותר אבנים, ולכן הערמה היא אות פרסום ולא קישוט.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ובחצי האי האיברי יציבה מקומית או עולה מעט, אך נעלמה מצפון לפירנאים ונסוגה לאורך השוליים הצפוניים והפנימיים של תפוצתה. מה שפוגע בה הוא אובדן מצוקים עם בתה למרגלותיהם: מחצבות פעילות, פיתוח חופים, מסלולי טיפוס וויה פרטות על קירות קינון, ואובדן הפסיפס של בתה נמוכה וקרקע חשופה שבו היא ניזונה, בין בשל נטישה ובין בשל חריש. במקום שבו הצוק נשאר שקט ויש רוזמרין לבסיסו, הציפור שורדת היטב.

שם מדעי

Oenanthe leucura | (Gmelin, 1789)

Gmelin תיאר את המין ב־1789 בשם Turdus leucurus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. leucura מהיוונית leukouros 'לבן-זנב', מ-leukos 'לבן' ו-oura 'זנב', על שם הזנב הלבן על רקע הנוצות השחורות ברובן. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־גיברלטר.