סלעית פרסיתסַלְעִית פַּרְסִית | Oenanthe chrysopygia

קול

באזורי החריפה היא כמעט שותקת. הקריאה היא chack קצר וקשה ושריקה דקה ועולה; שתי ציפורים המתחרות על שיח טוב משמיעות טרטור מהיר. השיר, הנשמע רק באזורי הקינון ובעיקר במאי וביוני, הוא שריקה פשוטה וחוזרת ואחריה רצף של צלילים צורמים, מתקתקים וחורקים, בדרך כלל מבליטת סלע ולעתים בתעופת שיר קצרה. הוא שקט ופחות מגוון בבירור משירה של הסלעית האירופית.

זיהוי

סלעית קטנה עם פנים אחידות ללא סימנים וחלק אחורי בצבע מנוגד. החלק העליון חום-אפור אחיד ללא סימנים, הכיפה והגב העליון באותו גוון, עם פס גבה בהיר צר וחלש הברור ביותר לפני העין; מכסות האוזן נושאות לעתים קרובות גוון חלודי חם. החלק התחתון אפור-לבן אחיד עם גוון חום-צהבהב או משמשי על החזה, ומכסות הזנב התחתונות כתומות רכות – אך ללא גבול חד, כך שמלפנים הציפור אינה מראה דבר מנוגד. השת ובסיס הזנב כתומים-חלודיים בהירים, ושאר הזנב שחור: פס קצה רחב ונוצות מרכזיות שחורות, שיחד יוצרים T הפוך על רקע חלודי. הרגליים והמקור שחורים. הזוויגים דומים מאוד; לזכר לכל היותר רסן כהה בין המקור לעין, ולעולם אין לו שחור בגרון.

מינים דומים

הסלעית הכורדית היא הבעיה, והיא בעיה ממשית: שני המינים הופרדו רק לאחרונה, שניהם בעלי שת חלודי, בסיס זנב חלודי עם T שחור ומכסות זנב תחתונות כתומות, והזנב אינו מספק דבר להבחנה ביניהם. יש לבחון את הגרון ואת הבטן. הסלעית הפרסית אפורה-חומה אחידה מלמטה, עוברת בהדרגה אל הכתום של השת וללא שמץ של שחור בגרון. לזכר הסלעית הכורדית בנוצות רבייה יש סנטר וגרון שחורים, ומתחתם בטן לבנה הבולטת בחדות מול צדדים כתומים. מחוץ לנוצות הרבייה ואצל נקבות ההבחנה הזאת נעלמת ברובה: לסלעית הכורדית יש אז רק כתם לחי חום כהה, שאצל ציפור בלויה קשה לעתים לראותו בכלל. לכן למיקום משקל ממשי – הקווקז והרמה האיראנית מול דרום-מזרח אנטוליה וההרים הכורדיים של צפון עיראק ומערב איראן – אך בדרום הלבנט נרשמו שני המינים, וחלק מהציפורים נשארות ללא שם. מעבר לכך הבלבול מוגבל: לסלעית האירופית שת לבן נקי, וכך גם לסלעית הערבות, לסלעית המדבר זנב שחור כולו, וחכלילית העצים דקה וארוכת-זנב יותר, נשארת בשיחים, וכל זנבה חלודי עם מרכז כהה בלבד.

בית גידול

בעונת הקינון מדרונות הרים חשופים ותלולים בין כ-1,200 ל-4,000 מטר: רכסי סלע, מפולות אבנים, נקיקים ומרעה אבני גבוה שעזים וכבשים מקצרים אותו ברעייה. מחוץ לעונת הקינון היא יורדת מרחק רב ועוברת לשטח נמוך, חם ושטוח יותר: גבעות אבניות, מדבר למחצה, ערוצי ואדיות, שדות בור ומלחות עם שיחים פזורים. התמונה זהה בכל מקום: הרבה קרקע חשופה, כמה אבנים לצוד מהן, ולא יותר מזה.

תפוצה ונדידה

מקננת מצפון-מזרח אנטוליה ודרום הקווקז דרך הרמה האיראנית ועד ההינדו כוש ודרום מרכז אסיה. היא חורפת בחצי האי ערב, בחוף האפריקני של ים סוף, סביב קצה המפרץ הפרסי ובצפון-מערב תת-היבשת ההודית. תחום הקינון נמצא כמעט כולו מזרחית לתחום המפה של מדריך זה: באירופה ובאזור הים התיכון היא ידועה רק כמבקרת חורף וכנודדת תועה בדרום הלבנט, שם נרשמים מספרים קטנים ברוב השנים בערבה, בנגב ובסביבת ים המלח. מערבה יותר לא דווחה מעולם באופן מהימן.

איך ומתי לחפש

נובמבר עד מרץ בערבה או בסביבת ים המלח, ובסבלנות רבה. יש למצוא קודם את הזנב: להבריח את הציפור ולחפש את הכתום-אדום של השת ובסיס הזנב. אחר כך לעבור מלפנים לאחור – פנים אחידות ללא מסכה, חלק תחתון אפור-חום אחיד, ללא שמץ של שחור בגרון – ולהשוות לתמונה בטלפון, כי זהו המין שיותר מכל האחרים כדאי לבחון שוב מאוחר יותר. יש לצלם כל מה שאפשר: גרון, צדדים וזנב פרוש. ללא תמונות נשאר בדרך כלל סימן שאלה.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): התחום בהרי הרמה האיראנית, ההינדו כוש ומרכז אסיה גדול והאוכלוסייה נחשבת יציבה. כמו אצל המין המקביל הנתונים חלשים, כי שני המינים אוחדו זמן רב ותחום הקינון כמעט אינו נספר באופן שיטתי. רעייה כבדה מקומית אף עשויה להועיל לה, כי היא זקוקה לקרקע חשופה; מה שפוגע בה הוא כרייה בקנה מידה גדול וסלילת כבישים בעמקים הגבוהים. בתחום מדריך זה היא נדירה מכדי שאפשר יהיה לדבר על מגמה.

שם מדעי

Oenanthe chrysopygia | (de Filippi, 1863)

De Filippi תיאר את המין ב־1863 בשם Dromolaea chrysopygia; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. chrysopygia ביוונית, מ-khrusos 'זהב' ו-pugē 'שת', על שם השת והזנב הכתומים-אדומים. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־הר דמאוונד, איראן.