ציצניתצִיצָנִית | Bombycilla garrulus

קול

הקול הוא הדרך האמינה ביותר לאתר ציצנית, וצפרים רבים שומעים אותה יותר משהם רואים אותה. זהו סלסול גבוה, כסוף ומצלצל – sirrrr – הדומה לפעמון קטן או לתקתוק דק של שעון: צלול, ללא חספוס, וללא החריקה של הזרזיר. להקה משמיעה את הסלסולים בצלצול רציף וחופף, הן בתעופה והן מהצמרת שבה הציפורים נחות לאחר האכילה. הקול נישא למרחק רב בבוקר חורף שקט, ושום ציפור אחרת בצפון-מערב אירופה אינה משמיעה צליל כזה. למין כמעט אין שיר של ממש: מה שהזכר משמיע באביב הוא כמעט רק אותם סלסולים ברצף, עם נקישות רכות ביניהם. הדבר מתאים לציפור שאינה מגינה על טריטוריית מזון ומקננת בכל שנה במקום אחר, ולכן אין לה צורך רב בעמדת שיר קבועה.

זיהוי

בגודל זרזיר מצוי בערך, אך מלאה ורכה יותר בצורתה: קומפקטית, קצרת זנב, עם כנפיים רחבות ומחודדות וציצית ארוכה נטויה לאחור שאפשר להשכיבה. הנוצות בגוון שמנת-ורדרד חם עד קינמון בהיר, ללא כתמים או פסים, והשת אפור. מסכה שחורה עוברת מבסיס המקור דרך העין ומסתיימת בחוד מאחוריה; מתחת לסנטר כתם גרון שחור תחום בבירור. מכסות הזנב התחתונות ערמוניות כהות – סימן הנראה רק מלמטה, אך תמיד קיים. על הכנף דגם ברור: סימנים לבנים וצהובים על האברות הראשוניות, ובקצות האברות המשניות שורה של לוחיות קרניות אדומות, טיפות השעווה שעל שמן נקראת הציפור. הזנב מסתיים בפס צהוב רחב ותחום בחדות. צעירים בחורף הראשון עמומים יותר, עם מסכה קטנה יותר, בטן מפוספסת קלות ולעתים קרובות קצות אדומים מעטים בלבד או כלל לא; מספרם ואורכם גדלים עם הגיל.

מינים דומים

הבלבול העיקרי הוא עם הזרזיר המצוי, ובעיקר בתעופה – ראו בדף המין שלו. שניהם קומפקטיים, קצרי זנב וחדי כנף, עפים מהר וישר ונעים בלהקות צפופות ומתמרנות, ולכן להקת ציצניות מעל שכונת מגורים מזוהה בטעות כזרזירים יותר מאשר להפך. בישיבה מבט אחד מכריע: לציצנית ציצית, נוצות אחידות בגוון שמנת-ורדרד וקצה זנב צהוב, ואילו הזרזיר כהה, מנוקד בכבדות בלבן בחורף, עם מקור צהוב ארוך יותר וראש מחודד ללא ציצית. גם הקול מכריע: הזרזיר קורא tcherr צרוד וחורק, והציצנית בצליל פעמון גבוה וכסוף. במרחק, על צמרת עירומה, להקה עשויה להזכיר גם קיכלים אפורים, אך אלה ארוכים יותר, ארוכי זנב ובעלי ראש ושת אפורים. לזהירים במיוחד: הציצנית האמריקנית (ציצנית ארז) מגיעה לאירופה מצפון אמריקה לעתים נדירות מאוד – קטנה יותר, צהובה יותר בבטן, עם שוליים לבנים ולא צהובים לאברות הראשוניות ומכסות זנב תחתונות לבנות.

בית גידול

אזורי הקינון הם הטייגה הצפונית: יער מחטניים פתוח ובוגר של אשוחית ואורן מצוי, לעתים קרובות מעורב בליבנה, עמוס חזזיות ובדרך כלל סמוך לביצה, לאגם או לנהר איטי. שם ממוקם הקן, העשוי זרדים, טחב וחזזיות, על ענף צדדי בגובה נמוך עד בינוני, ושם הציפורים צדות חרקים בתעופה מעל המים כדי לגדל את הצעירים. מחוץ לעונת הקינון התמונה שונה לחלוטין: שיחים ועצים נושאי פירות, בכל מקום שבו הם גדלים. בראש ובראשונה חוזרר, ואחריו עוזרר, שלגון, פירקנתה, קוטונאסטר, תפוח ובוקיצה – בצפון-מערב אירופה כמעט תמיד נטועים, בפארקים עירוניים, בגינון ציבורי, בחניונים, בגינות ובסביבת אזורי תעסוקה, ובאזורים הכפריים בגדרות עוזרר ישנות ובסוללות גדר. מים חיוניים לצד זה: לאחר ארוחת פירות הציפורים שותות הרבה, או אוכלות שלג.

תפוצה ונדידה

מקננת ברצועה לאורך הטייגה מצפון פנוסקנדיה ומצפון מזרח אירופה ועד סיביר, ומספרים קטנים מגיעים לצפון הרחוק של סקנדינביה וללפלנד – בתוך שטח המפה של מדריך זה. תפוצת החורף שונה ותלויה בפירות. החוזרר בפנוסקנדיה מניב במחזוריות: בשנים מסוימות העצים עמוסים פירות בכל האזור בבת אחת, ובאחרות כמעט ריקים. כשעונת קינון טובה חופפת יבול פירות גדול, אוכלוסייה גדולה נכנסת לסתיו; אם יבול הפירות שלאחר מכן נכשל, כל האוכלוסייה נודדת דרומה-מערבה בחזית רחבה ומגיעה לאיים הבריטיים ולצפון-מערב ומרכז אירופה באלפים. בשנים שביניהן מופיעות כמה עשרות, או אף לא אחת. פלישות כאלה מתרחשות בערך כל שלוש עד עשר שנים; הגדולות האחרונות היו ב-2004/05, 2010/11, 2012/13 ו-2023/24. לחצי האי האיברי היא מגיעה רק בחורפי הפלישה הכבדים ביותר, ואז במספר מועט של פרטים, כמעט כולם בקטלוניה, בחבל הבסקים, בנווארה, בקנטבריה ובפירנאים; תצפיות במרכז ובדרום חצי האי נדירות מאוד.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בחורף פלישה יש לחפש בעיר ולא ביער. בנובמבר ובדצמבר יש לבדוק עצי חוזרר בחניונים, לאורך מרכזי קניות, בשכונות חדשות ובסביבת אזורי תעסוקה; נטיעות אלה עדיין עמוסות פירות כשהשטח הפתוח כבר רוקן. כדאי להקשיב תוך כדי הליכה: הצלצול הכסוף נשמע לפני שהציפורים נראות. להקה מרוקנת עץ בתוך שעה ואז נעלמת, ולכן חזרה לאותו מקום משתלמת לעתים רחוקות – אך בדרך כלל הציפורים נחות במשך חצי השעה הבאה על הצמרת העירומה הגבוהה ביותר בסביבה, וזה הזמן לבחון היטב את קצות השעווה ואת פס הזנב הצהוב. בחורף כזה כדאי לעקוב אחר אתרי הדיווח המקוונים; הציצניות אינן ביישניות ולעתים קרובות מאפשרות התקרבות עד חמישה מטרים.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם אוכלוסייה גדולה מאוד לאורך הטייגה מפנוסקנדיה ועד סיביר וללא סימן לירידה מבנית. הטעות הנפוצה במין זה היא לפרש את מספר תצפיות החורף כמגמה: חורף ללא ציצנית אחת אינו מעיד דבר על האוכלוסייה, אלא רק על יבול הפירות בלפלנד. בממוצע על פני עשורים התמונה יציבה. הלחצים הם בעיקר באזורי הקינון, שם כריתה בהיקף גדול מחליפה יער מחטניים בוגר, פתוח ועשיר בחזזיות במטעים צפופים בני גיל אחיד. באזורי החורף יש תמותה שנתית מהתנגשויות בזכוכית של חנויות ומשרדים ומתנועה לאורך שולי דרכים עשירים בפירות; הציפורים גם משתכרות מפירות מותססים בעת הפשרה, אם כי הכבד שלהן מתמודד עם כך היטב.

שם מדעי

Bombycilla garrulus | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Lanius garrulus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Bombycilla הוגדר ב־1808 על ידי Vieillot. Bombycilla הוא מטבע לטיני של וייו שפירושו 'זנב-משי', עיבוד של הגרמנית Seidenschwanz, מ-bombyx 'משי' ו--cilla, שאותו פירש בטעות כ'זנב'. garrulus בלטינית 'פטפטן'; קונרד גסנר רשם את העוף בשם Garrulus Bohemicus בשל דמיונו לעורבני ולא בשל קולו. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שוודיה.