מיינה מצויהמַיְינָה מְצוּיָה | Acridotheres tristis

קול

חזק, מתמשך ומגוון מאוד, אך ללא השריקות הגולשות של הזרזיר המצוי. הרפרטואר בנוי ממוטיבים קצרים החוזרים פעמיים או שלוש לפני שאחר תופס את מקומם: kweek-kweek צלול, churr מבעבע, טרטורים קשים וצווחות חדות. בקן ובעימותים kweeer גס וצורח. אתר לינה משותף בפיקוס או בדקל מפיק רעש חזק מאוד ומתגבר ברבע השעה האחרונה לפני החשכה. נשמע כל השנה, בעיקר מוקדם בבוקר.

זיהוי

חסונה וקומפקטית, בגודל זרזיר אך כבדה, ארוכת-זנב וארוכת-רגליים יותר, ותמיד זקופה. הגוף חום-שוקולד חם, הראש, הגרון והחזה העליון שחורים מבריקים, ומאחורי העין ומתחתיה משולש עור חשוף בצהוב עז הנראה ממרחק רב; גם המקור והרגליים צהובים. בתעופה כתם לבן גדול בבסיס האברות הראשוניות מהבהב בכל משיכת כנף, לזנב השחור פינות לבנות רחבות ומכסות הזנב התחתונות לבנות. הזוויגים דומים. הצעירים עמומים יותר, עם ראש חום יותר, מקור עמום וכתם פנים קטן ובהיר יותר.

מינים דומים

באזור זה הזרזיר הבורמזי הוא המין היחיד שעלול להתבלבל עמה באמת, והראש מכריע: לו ראש לבן-קרמי עם מסכה שחורה ומקור כתום-אדום, ללא שמץ של כתם הפנים הצהוב, וחלקו התחתון בגוון יין ולא שוקולד. הזרזיר המצוי קטן וקצר-זנב יותר, מנוקד בצפיפות וחד-מקור, ומתרוצץ במקום לצעוד. הטריסטרמית שחורה כולה עם כתם כנף כתום ושייכת למצוקים, לא לשולחנות בתי קפה. העורב ההודי ארוך ממנה בחצי ואין לבן בכנפו. מבחן שני הוא התעופה: לשום ציפור אחרת באזור אין את כתם האברות הלבן המהבהב.

בית גידול

קשורה כמעט לחלוטין לאדם. רחובות, כיכרות, פארקים, גנים, מרפסות מלונות, טיילות חוף, חניונים ופחי אשפה, וכן מדשאות מושקות, מגרשי ספורט, מטעי תמרים ובננות ושולי שדות מושקים. הקן ממוקם בחלל: רווח מתחת לרעף, תעלת אוורור, עמוד תאורה חלול, חור נקר נטוש או הצמרת המתה של דקל מניפה. אתר הקינון ושטח החיפוש אחר מזון סמוכים; היא מחפשת מזון בהליכה על עשב קצר ומשטחים קשים ואוכלת כמעט הכול, מחרקים ופירות ועד פסולת.

תפוצה ונדידה

ילידית בדרום אסיה ובדרום-מזרחה, מאיראן ואפגניסטן דרך הודו וסרי לנקה ועד דרום סין והודו-סין. באזור זה מרכז האוכלוסייה בדרום הלבנט שממערב לירדן: לאחר תצפיות הקינון הראשונות ליד תל אביב בסוף שנות ה-90 היא התפשטה על פני כל מישור החוף והלאה לעמק יזרעאל, לבקעת הירדן, לגליל ולצפון הנגב, והצפיפויות הגבוהות ביותר ברצועה העירונית מאשקלון ועד חיפה. יש מושבות נוספות סביב איסטנבול ולאורך חוף דרום אנטוליה באנטליה, במרסין ובאדנה, וגם ממזרח לירדן, בסיני ובדלתת הנילוס. מחוץ לאזור היא מבוססת ברחבי חצי האי ערב ובדרום אפריקה, באוסטרליה, בניו זילנד, בהוואי ובאיים רבים באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט.

• יציב
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

אין צורך במאמץ: בישיבה במרפסת בית קפה בתל אביב, בחיפה או באילת הציפורים מגיעות מעצמן. בשעת הדמדומים כדאי להגיע לשורת פיקוסים לאורך רחוב סואן ולהמתין שאתר הלינה יתמלא – הציפורים מגיעות בקבוצות קטנות, מקיפות פעם אחת ואז נוחתות בפטפוט רם אל תוך הצמרת. באביב כדאי לסרוק צמרות דקלים מתות ותעלות אוורור: במקום שבו התיישב זוג אחד יש בדרך כלל עוד אחד במרחק עשרה מטרים.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ומצויה עד מזיקה מקומית לחקלאות בתחום תפוצתה הטבעי. מחוץ לתחום זה התמונה שונה: מאז 15 באוגוסט 2019 היא כלולה ברשימת האיחוד האירופי של מינים זרים פולשים המעוררים דאגה באיחוד, והיא אחת הציפורים המעטות המדורגות בין המינים המוכנסים המזיקים ביותר בעולם. ההתנגדות נוגעת לחללי קינון. המיינות כבדות, תוקפניות ומרובות, והן מגרשות ציפורים מקננות בחורים הקטנות מהן: בדרום הלבנט גורשו דוכיפות, כחלים, נקרים סוריים ושעירים מצויים מחורים מאוכלסים, ונלקחים גם ביצים וגוזלים של ציפורי שיר קטנות יותר. נוסף על כך המין מרוויח מכל מה שהאדם בונה – מדשאות, השקיה, פסולת, מבנים – ולכן גדל עם העיר. במקומות מסוימים מסלקים קנים, אך בשום מקום לא הושגה הפחתה של ממש.

שם מדעי

Acridotheres tristis | (Linnaeus, 1766)

Linnaeus תיאר את המין ב־1766 בשם Paradisea tristis; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Acridotheres הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Acridotheres ביוונית, מ-akris, יחסת קניין akridos, 'ארבה', ו-thērēs, 'צייד'. tristis היא בלטינית 'עצוב' או 'קודר'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־פונדיצ'רי, הודו.