שעיר מצוישָׂעִיר מָצוּי | Otus scops

קול

הזכר שר tyuu רך, דמוי חליל וחדגוני לחלוטין, צליל אחד כל שתיים או שלוש שניות, הנמשך שעה אחר שעה כך שהצליל נשמע חצי לילה. הצליל נמצא בכ-1,300 הרץ ובסופו עלייה קלה שבקושי נשמעת; בלילה שקט הוא נישא מאות מטרים. הנקבה עונה בגובה מעט רב יותר ולעתים קרובות בשתיים או שלוש הברות, כך שזוג יחד עשוי להישמע כשר בקצב כפול. הוא שר מסוף מרץ עד תחילת יולי, בעוצמה הרבה ביותר באפריל ובמאי, מכשעה אחרי השקיעה ושוב זמן קצר לפני אור ראשון. המלכודת העיקרית היא הקרפדה המיילדת המצויה (Alytes obstetricans), שה-poo הדומה שלה קצר ושטוח יותר, חסר את העלייה, מגיע מגובה הקרקע – קיר, ערמת אבנים, סוללה – ובדרך כלל מושמע על ידי כמה פרטים בבת אחת בגבהים מעט שונים, ואילו הינשוף קורא תמיד מצמרת עץ ושומר על גובה צליל אחד.

זיהוי

בקושי גדול מזרזיר, וקטן ודק יותר בבירור מכוס החורבות: כוס חורבות מוארך עם ציציות אוזן קצרות שהוא משכיב לעתים קרובות. הנוצה היא תערובת משוישת ומפוספסת דק של אפור וחום, בדיוק הדוגמה של קליפה ישנה, עם שורת כתמים לבנים על פני נוצות הכתף ודסקת פנים אפורה ומפוספסת דק עם שוליים כהים. העיניים צהובות, המקור אפור-עופרת, האצבעות לא מנוצות. במנוחה הוא נמתח לגדם דק וזקוף עם ציציות מורמות; ביציבתו הרגילה הוא עגול ודמוי כדור. בתעופה מראה כנפיים ארוכות וצרות למדי ומעוף מהיר וישר כמעט ללא גליות – שונה לחלוטין מהקפיצות העמוקות של כוס החורבות. מלבד העופות האפורים הרגילים יש צורה חלודה; הצעירים עדינים ומפוספסים לרוחב יותר.

מינים דומים

כוס החורבות (Athene noctua) גוץ ומסיבי בהרבה, עם כיפה שטוחה, גבות לבנות רחבות ועיניים צהובות תחת גבות נמוכות, חלק עליון חום עם נקודות לבנות ורגליים מנוצות לבן; הוא יושב לעתים קרובות ביום על עמוד או על רכס גג, עף נמוך בגליות עמוקות כמו נקר והוא תושב קבע, ואילו השעיר המצוי יושב זקוף בעץ והוא מבקר קיץ בלבד. ינשוף העצים (Asio otus) הוא הינשוף האחר עם ציציות אוזן, אך גדול בהרבה, עם ציציות ארוכות, עיניים כתומות-אדומות ונוצה חלודה חמימה המפוספסת לכל אורך החלק התחתון. במזרח האזור השעיר המשורטט (Otus brucei) הוא המלכודת הממשית: בהיר וחולי יותר, עם פסים ארוכים וישרים במקום שיוש עדין, ושיר של צלילי הו קצרים ונמוכים ברצף במקום צלילים בודדים מרווחים. בקפריסין השעיר הקפריסאי (Otus cyprius) כמעט אינו ניתן להבחנה במראה; הוא כהה ואפור-קר יותר בממוצע ואין לו צורה חלודה, אך בשדה רק השיר והמיקום מכריעים.

בית גידול

ארץ עצים חמה ופתוחה למחצה: מטעי זיתים ותיקים, מטעי שקדים ופירות, דהסה, שדרות צפצפה ודולב, פארקים כפריים, בתי קברות, גנים וחצרות משק עם עצים מסוקסים. זקוק לחללים בעצים ותיקים, בקירות או בתיבות קינון, וצד בעיקר חרקים גדולים – חגבים, צרצרים, עשים וחיפושיות – הנלקחים מעמדה נמוכה. נמנע מיער סגור ומשטח נטול עצים לחלוטין.

תפוצה ונדידה

מקנן סביב הים התיכון, באנטוליה ובלבנט ולרוחב מרכז אירופה, מחצי האי האיברי וצפון-מערב אפריקה מזרחה עד הקווקז ומרכז אסיה, עם מובלעות צפוניות ממערב אירופה דרך אזור האלפים עד אגן הקרפטים. מרכז הכובד ים-תיכוני, בחצי האי האיברי עד יערות הגדות והאיים הבלאריים. הרוב הגדול עוזב בספטמבר ובאוקטובר לסאהל; מספרים קטנים נשארים בדרום חצי האי האיברי ובאיי הים התיכון. בצפון-מערב אירופה הוא נודד תועה נדיר, בדרך כלל עוף שר בסוף האביב.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

במאי או ביוני יש לעמוד בשולי כפר כשעה אחרי השקיעה, במקום שבו גדלים יחד עצי דולב, אגוז או זית ותיקים, ולהקשיב עשר דקות לפני שזזים: השיר מגיע כמעט תמיד מעץ גדול יותר סמוך לבתים. לאחר מכן יש להתקרב לאט עד מתחת לעץ ולסרוק את הענפים הצדדיים מול השמים הבהירים האחרונים; צללית עם שני חודים קטנים על הראש מספיקה. אין להשתמש בהקלטות כדי למשוך את העוף – הוא ממשיך לשיר כל עוד הצופה עומד בשקט.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש) ועדיין מצוי בדרום אירופה. בצפון התחום ובשטחים חקלאיים מתועשים הוא נמצא בירידה. הסיבות העיקריות הן אובדן עצים ותיקים חלולים, שדרות ומטעים, שימוש בקוטלי חרקים המדלל את החרקים הגדולים שמהם הוא ניזון, ודריסה לאורך כבישים מוקפי עצים. בשוליים הצפוניים של התחום תיבות קינון ושימור עצים גזומים ומטעים ותיקים מועילים מקומית; בחצי האי האיברי המין נותר נפוץ.

שם מדעי

Otus scops | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Strix scops; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Otus הוגדר ב־1769 על ידי Pennant. Otus בלטינית 'ינשוף בעל אוזניים', שאול מהיוונית ōtos, מ-ous 'אוזן'. scops מהיוונית skōps, השם הקלאסי לינשוף קטן בעל ציציות אוזניים. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־איטליה.