סלעית נזירה (Oenanthe monacha) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

קול

ציפור שקטה; יש לחפש אותה בעין ולא באוזן. השיר נשמע לעתים רחוקות והוא חרישי ומקוטע – פטפוט מהיר של צלילים צורמים וחורקים ובהם כמה שריקות צלולות, הנשמע ממדף סלע או בתעופה קצרה לאורך הקיר, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ממרץ עד מאי. הקריאות הן hweet דק ועולה ו-chek מתקתק ורך, חלש בהרבה מנקישת האבנים של הסלעית האירופית וכמעט אינו נשמע ממרחק.

האזנה: קריאהXC421999

הקלטה: Oscar Campbell — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

סלעית גדולה ודקת-גוף עם זנב ארוך ומקור שחור ארוך ועבה. לזכר ראש, גרון וחזה עליון שחורים לגמרי, הממשיכים ללא הפסקה לגב עליון שחור ולכנפיים שחורות, ועליהם כיפה לבנה טהורה; מן החזה התחתון ומטה הכול לבן נקי. הזנב מכריע: הוא לבן ברובו, והשחור מוגבל לזוג הנוצות המרכזי, ללא פס קצה כלל. ציפור הממריאה מראה אפוא זנב לבן וארוך עם פס מרכזי שחור, ולא את צורת ה-T ההפוכה של רוב הסלעיות. הנקבה נראית כציפור אחרת לגמרי: אפורה-חולית בהירה ואחידה מלמעלה, קרמית עד צהבהבה בהירה מלמטה, ללא מסכה, ללא פס גבה וללא ניגוד, אך עם אותו מבנה דק, אותו מקור ארוך, אותו זנב ארוך ואותו דגם זנב בגוון אפור-חום עמום. הצעירים דומים לנקבה.

מינים דומים

יש לבדוק קודם כול את הזנב. מבין הסלעיות השחורות-לבנות של הלבנט וסיני, הסלעית הנזירה היא אחת משתיים בלבד ללא פס קצה שחור; השנייה היא סלעית שחורת-בטן. מבחינים בין השתיים לפי חלקי הגוף התחתונים: סלעית שחורת-בטן שחורה מהסנטר ועד מכסות הזנב התחתונות, והסלעית הנזירה לבנה מן החזה התחתון ומטה. סלעית שחורת-בטן גם מגושמת יותר, קצרת-זנב יותר וקצרת-מקור במידה ניכרת. לסלעית שיחים ולסלעית חורף אותו צירוף של כיפה לבנה, גרון שחור וגב עליון שחור, אך אצל שתיהן פס שחור רחב סוגר את הזנב לכל רוחבו; כך גם אצל סלעית לבנת-כנף, שלה בנוסף מכסות זנב תחתונות כתומות-צהבהבות. אצל נקבות וצעירים הנוצה מסייעת מעט, וההכרעה נופלת על המבנה וההתנהגות: המקור הארוך, הזנב הארוך, הנוצה הבהירה וחסרת הסימנים לחלוטין ללא פס גבה, וההרגל לצוד חרקים באוויר ממצוק ולא לרדת לקרקע מאבן. נקבות של סלעית אירופית ושל סלעית ערבות נשארות בשטח פתוח, מקורן וזנבן קצרים יותר, ותמיד יש להן פס קצה שחור ורחב.

בית גידול

מדבר אנכי: ואדיות תלולים עם קירות סלע, ערוצים צרים, ערוצי סחיפה ומדרונות טאלוס, וגושי הגרניט והאבן החולית של הרי ים סוף. היא נעדרת ממישורים ללא מצוק – היא זקוקה לקיר סלע שממנו היא צדה ולסדקים ולחללים בקיר לקינון. מיותר ממאתיים מטר מתחת לפני הים בים המלח ועד כאלף מטר. מחוץ לעונת הקינון היא מופיעה גם סביב יישובים מדבריים, מטעי תמרים ושולי בתי המלון המושקים באילת ובערבה.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

בתחום מדריך זה היא מוגבלת לשוליים הדרום-מזרחיים: הנגב, הערבה וההרים שמאחורי אילת, והערוצים של ואדי רם, דאנה ופטרה בדרום הלבנט, וכן סיני והמדבר המזרחי לאורך ים סוף. מעבר לכך התפוצה ממשיכה דרך חצי האי ערב עד מזרח הרמה האיראנית. היא תושבת קבע אך נודדת למרחקים מחוץ לעונת הקינון; בדרום הלבנט היא נרשמת בכל שנים-עשר החודשים, לרוב בחורף ובתחילת האביב, שהם גם התקופה שבה נמצאים שם רוב הצופים. בשום מקום אין היא מקננת בצפיפות – זוג יחיד בוואדי הוא המצב הרגיל. לאנטוליה, לקפריסין ולדרום הבלקן היא מגיעה רק כנדירה ביותר.

יציב
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

בדצמבר עד מרץ בהרים שמאחורי אילת: עמודי עמרם, בקעת תמנע ונחל שלמה. יש להיכנס ברגל או ברכב לוואדי עד שהקירות מתרוממים משני הצדדים, ואז לעמוד במקום ולהביט למעלה ולא למטה, כי הציפור אינה על הקרקע. יש לחפש ציפור שחורה-לבנה הצונחת ממדף, חוטפת משהו באוויר וחוזרת בקשת; הזנב הבהיר והארוך והתעופה המתהפכת והמרפרפת מזהים אותה עוד לפני שפרט כלשהו בנוצה נראה. בוואדי רם התנאים דומים בשעה הראשונה של האור.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). לתפוצת המין שטח גדול אך דליל, ואין עדות לירידה; אין גם נתוני אוכלוסייה טובים, כי בהרי המדבר נערכות מעט ספירות. הלחצים הקיימים מקומיים: כבישים ומחצבות החודרים לוואדיות, שימוש גובר לפנאי בערוצים המוכרים ביותר וההפרעה הנלווית לכך בעונת הקינון. בשולי התפוצה, בדרום הלבנט, הסך הכולל הוא כמה מאות זוגות, ולכן אבדנים מקומיים שם יכולים להקטין את האוכלוסייה באופן ניכר, דבר שההערכה העולמית אינה משקפת.

שם מדעי

Oenanthe monacha | (Temminck, 1825)

Temminck תיאר את המין ב־1825 בשם Saxicola monacha; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. monacha נגזר מהלטינית המאוחרת monachus 'נזיר', על שם הברדס השחור של הזכר. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־לוקסור, מצרים.