חנקן ספרדיחַנְקָן סְפָרַדִּי | Lanius meridionalis

קול

בדרך כלל שקט, אך כשהוא מוטרד הוא משמיע chek-chek-chek מקרקש וקשה ו-eeoo אנפפי ומתלונן מעט. השיר רך וממושך ונשמע ממוט גבוה, בעיקר בבקרים שקטים בחורף ובאביב: פטפוט מהוסס וחורק מעט, המשלב קטעים של ציפורים אחרות – פפיון שדות, פרוש מצוי, קריאה של בז מצוי. חיקויים כאלה מסייעים למשוך ציפורי שיר קטנות לטווח תקיפה.

זיהוי

חנקן דק וארוך-זנב בגודל שחרור. החלק העליון אפור-צפחה כהה, כהה מעט יותר בכיפה ובעורף מאשר אצל החנקן הגדול. הגרון לבן, אך על החזה ועל הצדדים גוון ורדרד-חום-צהבהב ברור, הנראה היטב באור צד. מסכה שחורה רחבה נמשכת מבסיס המקור עד מאחורי העין, ומעליה פס גבה לבן הממשיך מעל מכסות האוזן. הכנף שחורה עם כתם לבן יחיד בבסיס האברות הראשוניות; הלבן נשאר קטן ואינו מתפשט לאברות המשניות או לקצות האברות השלישוניות. הזנב ארוך ושחור עם נוצות חיצוניות לבנות. המקור כבד ומכופף מאוד בקצהו. צעירים אפורים-חומים יותר, עם מסכה עמומה, שוליים קרמיים למכסות הכנף וגלים דקים בחלק התחתון. הצללית היא של הקבוצה כולה: זקוף לגמרי על המוט הפנוי הגבוה ביותר, הזנב מתנודד או מסתובב לאט, ותעופה נמוכה וגלית עם טיפוס מהיר אל נקודת התצפית הבאה.

מינים דומים

החנקן הגדול הוא קנה המידה. הוא אפור-אפרפר בהיר יותר, לבן נקי מלמטה ללא כל ורוד, עם קו לבן צר יותר מעל המסכה ויותר לבן בכנף, שלעתים קרובות מגיע לאברות המשניות; בחצי האי האיברי הוא מבקר חורף מועט בצפון-מזרח, ולכן השניים נראים זה לצד זה לעתים רחוקות. החנקן הצפוני גדול עוד יותר ובהיר יותר, עם מקור ארוך יותר ווו חזק יותר, ולצעירים גלים דקים על כל החלק התחתון; באזור זה אינו אלא נדיר ביותר. החנקן שחור-המצח קומפקטי יותר, קצר-זנב וארוך-כנפיים יותר, עם שחור הנמשך לרוחב כל המצח ומקור קצר יותר, והוא יושב זקוף; הוא גם ציפור קיץ, ואילו החנקן הספרדי נמצא כאן כל השנה. החנקן אדום-הראש מעורר פחות בעיות, עם כיפתו הערמונית וגבו השחור. במקרה של ספק יש לשפוט קודם את גוון האפור, אחר כך את הוורוד, ורק אז את כתם הכנף.

בית גידול

שטח רחב, יבש ופתוח-למחצה עם נקודות תצפית רבות ומפוזרות: דהסה עם אלונים ירוקי-עד מרווחים, גריגה ומאטורל נמוך, שטחי עשב ערבתיים דלילים, מטעי שקדים וזיתים עם קרקע חשופה מתחתם, והשוליים הפראיים של שטחי עיבוד יבשים. הדרישה זהה בכל מקום – מוטות גבוהים לצוד מהם, צמחייה קצרה או קרקע חשופה שבה נראית תנועת הטרף, ושיחים קוצניים לאחסנו. זוג מחזיק באותה טריטוריה גדולה כל השנה.

תפוצה ונדידה

כל תחום התפוצה העולמי נמצא בדרום-מערב אירופה: כמעט כל חצי האי האיברי, מאנדלוסיה ומאלנטז'ו ועד עמק האברו והמסטה, ובנוסף רצועה ים-תיכונית בלנגדוק ובפרובנס. היכן בדיוק עובר הגבול עם החנקן הגדול שנוי במחלוקת: בעמק הרון ובקוס הדרומיים השניים נרשמים באופן שונה על ידי משקיפים שונים, ואותן ציפורים מתפרשות בדרכים שונות. מחוץ לאזור זה המין אינו מופיע; הוא אינו נודד, והציפורים נשארות בדרך כלל במרחק של קילומטרים ספורים מהטריטוריה שלהן.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

טוב כל השנה, אך הקל ביותר בחורף ובתחילת האביב, כשהעשב קצר. לנסוע לאט בדרך עפר דרך דהסה או ערבה ולסרוק את התיל העליון של כל גדר ואת ראשי השיחים הבודדים; נקודה לבנה על עמוד גדר היא כאן לרוב החנקן הזה ולא משהו אחר. יש לבדוק כל שיח קוצני המשמש מזווה: שרידי חיפושיות, לטאות ועכברים צעירים מסגירים טריטוריה מאוכלסת גם כשבעליה נעדר לזמן קצר.

מצב שימור

פגיע ברמה העולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: פגיע). אף שהציפור עדיין נראית מצויה בחצי האי האיברי, הספירות שם מראות ירידה מתמדת במשך עשרות שנים: קיטוע הדהסה וצמיחת יתר בה, אובדן שולי שדות קטנים וגדרות עם סבך קוצני, פינוי עצים בודדים, ובעיקר הירידה בחרקים גדולים. הערה על שמות: Lanius meridionalis מטופל כמין נפרד מהחנקן הגדול מאז 1997, וההגדרה הנוכחית, המוגבלת לחצי האי האיברי, ללנגדוק ולפרובנס, חדשה עוד יותר; החנקנים האפורים של צפון אפריקה ואסיה אינם נכללים בה עוד.

שם מדעי

Lanius meridionalis | Temminck, 1820

Temminck תיאר את המין ב־1820 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Lanius הוגדר ב־1758 על ידי Linnaeus. Lanius בלטינית 'קצב', על שם הרגל החנקנים לשפד טרף על קוצים ועל תיל דוקרני. meridionalis בלטינית 'דרומי'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־פרובנס.