פסיון סהרוני (Chrysolophus amherstiae) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

באביב הזכר משמיע קריאה קשה ומתכתית, בדרך כלל דו-חלקית, chack-chack, קצרה ויבשה בהרבה מקריאת הפסיון המצוי ובדומה לצליל של שתי אבנים המוקשות זו בזו. בחיזור, כשהוא פורש את השכמייה כצווארון ומקיף את הנקבה בצעדים צידיים, הוא מוסיף קריאה קצרה ונושפת, shoo. מחוץ לאפריל ולמאי הציפור שקטה, ואי אפשר להבחין בין קולה לבין קול הפסיון הזהוב.

האזנה: שירהXC1017342

הקלטה: Jelle Scharringa — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

אורך הזכר 100–120 cm, מהם כ-80 cm זנב רחב ומעוקל קלות, לבן עם פסי רוחב שחורים חדים. על העורף שכמייה של נוצות לבנות עם שוליים שחורים, ומעליה ציצית אדומה קטנה; הגב ירוק-כהה עם קשקשים שחורים, התחתית לבנה בוהקת, הכסל צהוב עם קצוות אדומים ומכסות הזנב כתומות-אדומות. אורך הנקבה 60–68 cm; היא חומה-חלודה עם פסי רוחב גסים, רגליים אפורות-כחלחלות ועור חשוף אפור-כחלחל סביב העין.

מינים דומים

לעומת פסיון זהוב הזכר קל לזיהוי: לבן בתחתית ולא אדום, שכמייה מקושקשת שחור-לבן ולא צווארון כתום, וזנב רחב בפסי רוחב שחור-לבן ולא זנב צר בצבע אוכרה. הכלאיים הם הקושי. בבדפורדשייר ובבקינגהמשייר חיו שני המינים זה לצד זה במשך עשרות שנים והתרבו ביניהם באופן חופשי, ואדום החודר אל הבטן או הצדדים, גוון כתום על נוצות השכמייה, או ציצית וזנב בעלי מראה ביניים מעידים כולם על מוצא מעורב; פרטים טהורים נעשו נדירים. הנקבות הן הבעיה הקשה ביותר. נקבת הפסיון הסהרוני חלודה יותר ובעלת פסי רוחב גסים יותר מנקבת פסיון זהוב, עם רגליים אפורות-כחלחלות וטבעת עין חשופה אפורה-כחלחלה, לעומת הרגליים הצהובות של נקבת הפסיון הזהוב. שתיהן דומות לנקבת פסיון מצוי, אך שתיהן קטנות יותר, מפוספסות לרוחב מהראש ועד הבטן במקום מנומרות, ובעלות זנב דק יותר.

בית גידול

יער נשירים או יער מעורב עם תת-יער צפוף ואפל, כמעט תמיד רודודנדרון, או עומדי מחטניים בגיל ביניים שלא נוקו מענפים תחתונים. בתחום תפוצתו המקורי, במבוק ויער הררי שיחי בגובה 2,000 עד 3,600 m, גבוה בהרבה מהפסיון הזהוב. הציפור מבלה את היום בהליכה בתוך הכיסוי, ניזונה בשבילי יער ובקרחות קטנות ולנה בעצים.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מוצאו בשוליים הדרום-מזרחיים של רמת טיבט, בעיקר סצ'ואן ויונאן, ועד הצפון הרחוק של דרום-מזרח אסיה. שוחרר בשנות ה-90 של המאה ה-19 בוובורן אבי שבבדפורדשייר ובאי ביוט, עם גרעינים קטנים מאוחרים יותר במקומות אחרים באיים הבריטיים. המין התגלה כיציב מאוד במקומו ובמשך מאה שנה התפשט בקושי עשרה קילומטרים מאתרי השחרור.

חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

באירופה לא נותר מה לחפש: הפרט האמין האחרון היה זכר בודד ליד לידלינגטון ברכס הגרינסנד בבדפורדשייר, שנראה לאחרונה ב-2015. פרט שנמצא כיום הוא כמעט בוודאות נמלט משבי; בדקו טבעות על שתי הרגליים ונוצה טרייה ולא שחוקה. בטבע אפשר למצוא את המין ביערות ההרים של צפון יונאן ומערב סצ'ואן, שם הוא מחזר באפריל ובמאי.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש); אוכלוסיית הבר גדולה ומפוזרת על פני רכסים רבים. באיים הבריטיים מנתה האוכלוסייה המקיימת את עצמה בדרום בדפורדשייר ובמזרח בקינגהמשייר 100–200 זוגות בשיאה, בסביבות 1970, ירדה לכארבעים זוגות עד מפנה המאה ואז קרסה. הסיבות שצוינו הן אובדן תת-יער, בין השאר בשל רעייה של מונטג'קים שהובאו לאזור, טריפה על ידי שועלים, הרבעת קרובים באוכלוסייה שמעולם לא התפשטה, והפסקת השחרורים המשלימים.

שם מדעי

Chrysolophus amherstiae | (Leadbeater, 1829)

Leadbeater תיאר את המין ב־1829 בשם Phasianus amherstiae; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Chrysolophus הוגדר ב־1834 על ידי Gray. Chrysolophus מהיוונית העתיקה khrusolophos 'בעל ציצית זהב', מ-khrusos 'זהב' ו-lophos 'ציצית'. amherstiae נקרא על שם שרה אמהרסט, הרוזנת אמהרסט (1762–1838), שקידמה את מדעי הטבע בשנותיה בהודו. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־הרי דרום וייטנאם.