חרגולן סהרוניחַרְגּוֹלָן סַהֲרוֹנִי | Locustella lanceolata

קול

כאן הוא כמעט תמיד שותק, אך באזורי הקינון השיר הוא הדרך המהירה לזיהוי, והוא דומה מאוד לשל חרגולן מנומר. זהו אותו סוג של רטט גבוה, יבש וממושך — srrrrrrrrrrrrr — אך גבוה, דק ומהיר מעט יותר בבירור, עם איכות זמזומית דמוית חרק, המזכירה חגב יותר מאשר מכונת תפירה. בעוד שהחרגולן המנומר נמצא בסביבות 4–6 קילוהרץ, מין זה גבוה ממנו: ממרחק הוא הראשון שיוצא מטווח השמיעה, ושמיעה מבוגרת מחמיצה אותו לעתים לגמרי. קטעי השיר קצרים יותר — 10–30 שניות לעומת דקות אצל החרגולן המנומר — והם מתחילים ונפסקים בפתאומיות רבה יותר, ללא סדרת התקתוקים הנפרדים המאיצה שפותחת את שירו של החרגולן הזמירי. חרגולן נחלים אינו ניתן לבלבול עם אף אחד מהם: הוא משמיע 5–8 פעימות ניתנות לספירה בשנייה, בעוד שכאן הכל התמזג לצליל אחד. הוא שר בדמדומים ובמשך הלילה מגבעול עשב או משיח נמוך. הקריאה, וזה מה שנשמע כאן, היא pit או chik קצרה וקשה ו-tsrrr צורמת ומשוכה, בדרך כלל ממקום בלתי נראה בתעלה.

זיהוי

כל הציפור מפוספסת, וזה העיקר. על הכתר, הגב העליון והכתפיות פסים שחורים חדים על רקע זיתי-צהבהב קריר; החלק התחתון צהבהב-חום עד לבן-שבור עם פסים שחורים דקים אך חדים על פני כל החזה, וגם — וזה המכריע — לרוחב הצדדים ועד מכסות הזנב התחתונות. הפסים חדי-שוליים, לעולם לא מטושטשים. מלבד זאת: מקור קטן ודק, הבלטת אברות ראשוניות קצרה, זנב קצר וצר יחסית ורגליים ורודות-בהירות. הציפור נראית קומפקטית, קצרת-זנב וקצרת-כנפיים, עם כתר שטוח. חלק מפרטי הסתיו צהובים ומסומנים בעדינות רבה יותר מאחרים, אך הפסים על הצדדים כמעט אף פעם אינם חסרים.

מינים דומים

חרגולן מנומר הוא הבעיה הממשית היחידה, וההכרעה תלויה בצדדים. לשניהם מכסות זנב תחתונות מפוספסות, אך לחרגולן המנומר חזה נקי או מנוקד קלות לכל היותר וצדדים ללא פסים כלל; לחרגולן הסהרוני פסים שחורים חדים על החזה ועל הצדדים כאחד. החרגולן המנומר גם גדול יותר, ארוך-זנב יותר, ירקרק-זיתי חם יותר ובעל הבלטת אברות ראשוניות ארוכה יותר, והפסים על גבו העליון דקים ומטושטשים יותר. חרגולן זמירי חום-אדמדם חם ואינו מפוספס כלל, ולכן אינו רלוונטי. חרגולן נחלים גדול בהרבה, אחיד מלמעלה ומוכתם רק בחזה. יש לשים לב גם שחרגולנים מנומרים טריים מאוד בסתיו הראשון עשויים להיות צהבהבים-חומים מאוד עם פס חזה מנוקד — זו המלכודת הקלסית.

בית גידול

שטחי עשב לחים וביצות גומא בטייגה ובערבת היער של סיביר: עומדים גבוהים וצפופים של קלמגרוסטיס וגומא בעמקי נחלים ונהרות, קרחות ביצתיות ושוליים מתמלאים, עם צמחיית ערבה וליבנה פזורה. גם שדות חציר לחים ושולי שדות עשבוניים, בתנאי שהעשב גבוה וצפוף והקרקע נשארת לחה. בנדידה ובאזורי החריפה בדרום-מזרח אסיה הוא מאכלס עשב גבוה דומה ושדות אורז. מחפש מזון על הקרקע, בהליכה בין הגבעולים.

תפוצה ונדידה

מקנן מהאורל מזרחה דרך סיביר עד קמצ'טקה, סחלין, הוקאידו ומנצ'וריה; חורף מתת-היבשת ההודית ודרומה של מזרח אסיה עד איי דרום-מזרח אסיה. אינו מקנן בתחום מדריך זה: השוליים המערביים של התחום נמצאים סביב האורל וממזרח לו. בצפון-מערב אירופה הוא נודד תועה בסתיו בדפוס מרוכז — רוב רובן של התצפיות באיים הבריטיים הן משטלנד ובעיקר מפייר איל, בימים האחרונים של ספטמבר ולאורך אוקטובר, אחרי תקופה של רוחות מזרחיות. לאורך חוף הים הצפוני ביבשת — מאיי הוואדן עד יוטלנד — ובסקנדינביה יש כמה תצפיות בכל אחד; בחצי האי האיברי לא נצפה.

איך ומתי לחפש

פייר איל או שטלנד, המחצית הראשונה של אוקטובר, אחרי כמה ימים של רוחות מזרחיות עד דרום-מזרחיות. התקדמו לאט דרך ערוגות האירוס, התעלות ושולי הגידולים האחרונים ועקבו בעיקר אחר שכבת הקרקע: הציפור כמעט אינה עפה, אלא רצה כמו עכבר ואז קופאת, לעתים במרחק מטר. כשהיא מוברחת רואים רק דבר קטן, כהה וקצר-זנב הנוחת שוב בעשב אחרי 10 מטרים — מכאן והלאה רק סבלנות. אותם תנאים חלים באיי הוואדן; בדקו כל חרגולן מנומר מאוחר לפסים על הצדדים.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). תחום הקינון עצום והמין מצוי במספרים גדולים ברוב סיביר, כך שהתצפיות באירופה אינן מעידות דבר על מספריו. הלחצים העיקריים הם באזורי החריפה ולאורך נתיב הנדידה, שם עשב ביצות גבוה מוסב לאורז, מוקף סוללות ומנוקז. העלייה בתצפיות הסתיו באיים הבריטיים מאז שנות ה-70 משקפת כנראה יותר צופים וזיהוי טוב יותר ולא שינוי כלשהו בציפור.

שם מדעי

Locustella lanceolata | (Temminck, 1840)

Temminck תיאר את המין ב־1840 בשם Sylvia lanceolata; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Locustella הוגדר ב־1829 על ידי Kaup. Locustella בלטינית, צורת הקטנה של locusta 'חגב'. lanceolata בלטינית 'דמוי רומח', על שם הפסים החדים בחזה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־רוסיה.