סלעית לבנת-כנף (Oenanthe lugens) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

קול

השיר מתאים לשם הלועזי, שפירושו ״סלעית האבל״: משפט קצר ועצוב של שריקות צלולות ומתלוננות מעט, איטי וטהור יותר מההגשה הצורמת של רוב הסלעיות, עם כמה צלילים יבשים ומטרטרים שזורים בו. הוא מושמע מבליטת סלע, מקיר או מחוט טלפון, לרוב בשעות הראשונות של היום ומינואר עד מאי – מוקדם בשנה, כי במדבר עונת הקינון מתחילה מוקדם. הקריאה היא chack קשה כמו חלוקי אבן המוקשים זה בזה ו-hweet דק ועולה; באזעקה היא הופכת לסדרה מהירה של תקתוקים.

האזנה: שירהXC836937

הקלטה: Arjan Boonman — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

סלעית קטנה בשחור-לבן חד, העומדת זקופה מאוד ומנענעת הרבה. הכיפה והעורף לבנים טהורים, והלבן נמשך הרבה במורד אחורי הצוואר; הרסן, מכסות האוזן, הסנטר, הגרון והחזה העליון שחורים כפחם ועוברים ללא הפסקה אל גב עליון שחור, כתפיות שחורות וכנפיים שחורות. החלק התחתון לבן נקי, ושם נמצא הסימן הטוב ביותר: מכסות הזנב התחתונות כתומות-צהבהבות חמות עד חלודיות-צהבהבות, כתם אחד בצבע רך מתחת לציפור שכולה שחור-לבן חמור. הזנב לבן בבסיסו עם פס קצה שחור רחב ומרכז שחור ארוך – ה-T ההפוך המוכר, אך עם יותר שחור מאשר אצל הסלעית האירופית. מלמטה הכנף אינה כהה באופן אחיד: פס בהיר נראה לרוחב נוצות התעופה. הנקבה כמעט אינה שונה מהזכר, היא רק דהויה יותר וחומה-שחורה במקום שבו הוא שחור כפחם. הצעירים בעלי דגם קשקשי עם שוליים בהירים, אך כבר נושאים את השת הכתום-צהבהב.

מינים דומים

סלעית השיחים היא המקרה הקשה, כי גם לה כיפה לבנה וגרון שחור. אצל סלעית השיחים הכיפה עוברת לאפור-לבן לכיוון האחור, השחור של הגרון נמשך בחוד אל צידי החזה, והחלק התחתון לבן נקי עד השת, ללא הכתם הכתום-צהבהב; יש גם פחות שחור בזנב, ופס הקצה צר יותר. לוח השנה עוזר: בלבנט סלעית השיחים היא עוברת של מרץ ואפריל ושל ספטמבר, בעוד שהסלעית לבנת-הכנף יושבת על אותו מדרון כל השנה. לסלעית הקפריסאית כיפה לבנה-שמנת וחלק תחתון חום-צהבהב עד משמשי, והיא מקננת בקפריסין בלבד. סלעית החורף, החורפת באותם מדבריות, גדולה וכבדה יותר, וגם כל הגב העליון והגב שלה לבנים בנוסף לכיפה, כך שהשחור מוגבל לפנים, לגרון ולכנפיים. הסלעית שחורת-הבטן גדולה ושחורה כולה מלבד כיפה לבנה ובסיס זנב לבן, וחסרה לה הבטן הלבנה לגמרי. במדבר הבזלת של החרה, ממזרח לחורן, יש צורה כמעט שחורה כולה עם כיפה כהה, שחלק מהמדריכים מתייחסים אליה כמין בפני עצמו. לבסוף, לצורות שחורות-הגרון של הסלעית האיברית ושל סלעית הקיץ יש גם הן גרון שחור, אך הכיפה והגב העליון שלהן חוליים והזנב לבן ברובו.

בית גידול

מדבר ומדבר למחצה סלעיים עם תבליט: קירות ושפות ואדיות, מדרונות תלולים זרועי סלעים, מפולות אבנים, ערוצים, מצוקים וערוצי סחף, מתחת לפני הים בים המלח ועד הרבה מעל אלף מטר ברמות עבר הירדן. קרקע אבנית חשופה עם כמה נקודות תצפית מספיקה; הציפור אינה זקוקה לשיחים. הקן ממוקם עמוק בסדק סלע או מתחת לגוש בולט, לעתים קרובות מאחורי ריצוף קטן של חלוקי אבן שהזוג מניח בכניסה עצמה. גם חורבות ישנות, קירות כפרים ומחצבות נטושות מאוכלסים.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מהמדבר המזרחי שממזרח לנילוס ומסיני דרך הלבנט ועד מסופוטמיה והרמה האיראנית; הציפורים הקרובות של צפון אפריקה, מהאטלס ועד קירנאיקה, נחשבות לאחרונה למין נפרד. בתחום מדריך זה היא תושבת קבע של הנגב, מדבר יהודה, בקע ים המלח ורמות עבר הירדן צפונה עד החורן, בכל מקום בצפיפות נמוכה אך יציבה במקומה במידה רבה מאוד: הטריטוריות מוגנות כל השנה והזוגות נשארים יחד. היא אינה מגיעה לאירופה, ואף באזור הים התיכון לא נרשמה מעולם מערבית ללבנט. על המפה זו רצועה צרה לאורך השוליים המזרחיים של האזור.

יציב
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

השעתיים הראשונות אחרי הזריחה בשדה בוקר, בעין עבדת או בשפת מכתש רמון בנגב. יש לעמוד בשפת ואדי ולתת לאור לעשות את העבודה: ציפור המבזיקה שחור-לבן מול סלע בצבע חול נראית ממרחק שלוש מאות מטרים, וברגע שהיא עפה בסיס הזנב הלבן בולט מיד. אחר כך יש להמתין שתסתובב – השת הכתום-צהבהב מכריע את הזיהוי. אותו דבר עובד בפטרה ולאורך דרך המלך, שם הציפורים רגילות לאנשים ונשארות במקומן עד עשרה מטרים.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): תחום גדול ואוכלוסייה יציבה בסך הכול, אף שהיא חיה בכל מקום בצפיפות נמוכה. הלחץ מקומי. מחצבות, סלילת כבישים, שטחי אימונים צבאיים ובניית מלונות ונקודות תצפית במדבר הורסים בדיוק את מה שהיא זקוקה לו, כלומר קירות סלע עם סדקים. נסיעת שטח מפריעה לזוגות מקננים, ובמקומות שבהם ואדיות משמשים כמזבלות מספר העורבים והחתולים עולה. מנגד, חלק גדול מהנגב ומהמדבר שממזרח לערבה מוגן, והמין מסתדר היטב בחורבות ישנות ובכפרים נטושים.

שם מדעי

Oenanthe lugens | (Lichtenstein, 1823)

Lichtenstein תיאר את המין ב־1823 בשם Saxicola lugens; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. lugens, יחסת קניין lugentis, בלטינית 'מתאבל', על שם הנוצות השחורות-לבנות. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־דרם, נוביה.