חכלילית צפון-אפריקניתחַכְלִילִית צְפוֹן-אַפְרִיקָנִית | Phoenicurus moussieri

קול

השיר קצר, מהיר ומעט צורם: משפט בן שלושה או ארבעה חלקים, מהיר ומקרקש, שבו שריקה צלולה עוברת לקרקוש יבש ולסיום צפצופי – tree-churrurru-tsee – לעתים קרובות בסדרות של ארבעה או חמישה משפטים עם הפסקות קצרות. אין בו פתיחה עולה קבועה כמו אצל חכלילית העצים; כולו נשמע יותר כשיר המהיר של סבכי קטן. שרה מאבן, משיח נמוך או מחוט טלפון, מינואר עד מאי ובעוצמה הרבה ביותר במרץ ובאפריל. קריאה: weet צלול וקצר, ובדרך כלל אחריו צליל tk יבש אחד או שניים.

זיהוי

קטנה ועגולת ראש, קטנה ודחוסה יותר מחכלילית העצים, עם מקור קצר וזנב הרוטט ללא הפסקה. הזכר: ראש, גרון, גב וכנפיים שחורים; פס לבן רחב ונקי עובר מהמצח מעל העין ומתכופף מטה ואחורה מאחורי כיסויי האוזן אל צד הצוואר, שם שני החצאים כמעט נפגשים בעורף. בכנף השחורה כתם לבן גדול בבסיס האברות הראשוניות. החזה, הבטן, הצדדים, השת והזנב כתומים-אדומים כהים, ורק מרכז הזנב כהה. הנקבה אפורה-חומה חמימה מלמעלה וכתומה-חולית בהירה מלמטה, עם שת וזנב חלודים, עין כהה גדולה בפנים חלקות ובדרך כלל כתם לבן קטן ועמום בכנף. הצעירים בעלי דוגמת קשקשים, ושוב עם אותו זנב.

מינים דומים

את הזכר ניתן לזהות בתחום תפוצתו, בתנאי שמסתכלים על הרצועה הלבנה ולא רק על הכתום. לחכלילית העצים, המקננת במגרב ועוברת בו, מצח לבן בלבד, המסתיים כפס גבה צר ולעולם אינו מתעקל סביב האוזן אל העורף; הכיפה והגב שלה אפורים-כחלחלים ולא שחורים, ואין לבן בכנף. לחכלילית הסלעים יש כתם כנף לבן, אך היא פיחית או אפורה מלמטה וחסרה לחלוטין את החזה הכתום ואת רצועת הראש הלבנה. הנקבות הן האתגר העיקרי: נקבת החכלילית הצפון-אפריקנית קטנה ועגולת ראש יותר מנקבת חכלילית העצים, כתומה חמימה יותר מלמטה עד מכסות הזנב התחתונות, וכמעט תמיד מראה שריד של כתם הכנף הלבן, שלנקבת חכלילית העצים אין לעולם. גם השטח מסייע: החכלילית הצפון-אפריקנית שייכת למדרונות אבניים פתוחים עם שיחייה נמוכה, וחכלילית העצים ליער ותיק.

בית גידול

מדרונות אבניים פתוחים עם שיחייה נמוכה ומפוזרת והרבה קרקע חשופה ביניהם: גריגה ומישורי דקל ננסי, גבעות סלעיות, מפולות, שולי ערוצים, קרקע מבוראת והשוליים הפתוחים של יערות ארזים ואלונים, מגובה פני הים עד מעל 3,000 מטרים באטלס הגבוה. הקן נבנה נמוך, בסדק בין אבנים, מתחת לגבשושית עשב בולטת או בגדר אבן. צדה בצניחה מעמדה נמוכה אל קרקע חשופה. בחורף עופות ההרים יורדים לעמקים ומופיעים במטעי זיתים, בפרדסים, בוואדיות, בערבה ובשוליים הצפוניים של הסהרה.

תפוצה ונדידה

ציפור של צפון-מערב אפריקה בלבד, שמרכז תפוצתה באטלס הגבוה, באטלס התיכון, באנטי-אטלס ובהרי הריף, והיא מתפשטת אל אטלס התל ואל הרי המגרב המזרחי. תושבת קבע, אך עם תנועה אנכית ברורה: עופות המקננים מעל 2,000 מטרים עוזבים את השטח באוקטובר וחוזרים במרץ. חלקם חורפים עד נאות המדבר של הסהרה. מצפון לים התיכון נדירה ביותר, עם מספר קטן של תצפיות, כמעט כולן במחצית החורפית של השנה.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הדרך ממרקש דרך מעבר טיזי נ'תישקה, או המדרונות סביב אוקאימדן באטלס הגבוה, ממרץ עד מאי. יש לעצור ליד מדרון אבני עם שיחייה נמוכה ולסרוק את אבני השוליים, הסלעים והחוטים: הזכר נמצא כמעט תמיד על הנקודה הגבוהה ביותר בסביבה, והכתום נראה ממאה מטרים. בחורף אין צורך לעלות כלל – העופות נמצאים אז במטעי הזיתים ולאורך הוואדיות סביב מרקש ואגאדיר, ועל החוף ליד אסווירה. יש לחפש את הרצועה הלבנה ולא את הצבע; הרצועה היא שמגדירה את המין.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). תחום התפוצה קטן – המין אינו מצוי בשום מקום אחר בעולם – אך בתוכו הציפור מצויה עד מצויה מאוד, ומשגשגת בשטחים שרעייה וכריתה הפכו לפתוחים יותר. מכל ציפורי המגרב זו אחת הבודדות הנהנות מבירוא יערות ומרעייה: בכל מקום שבו היער מפנה מקום לקרקע חשופה עם שיחים מפוזרים, היא נמצאת. תשומת הלב מופנית לכן פחות אל המין עצמו ויותר אל המערכת שסביבו; מה שעשוי להשפיע על עופות ההרים בטווח הארוך הוא ההתחממות, הדוחפת את האזור המתאים באטלס כלפי מעלה, והתייבשות המעיינות הגבוהים.

שם מדעי

Phoenicurus moussieri | (Olphe-Galliard, 1852)

Olphe-Galliard תיאר את המין ב־1852 בשם Erythacus moussieri; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Phoenicurus הוגדר ב־1817 על ידי Forster. Phoenicurus ביוונית, מ-phoinix 'אדום' ו--ouros '-זנב'. moussieri נקרא על שם ז'אן מוסייה (1795–1850), מנתח בצבא הצרפתי וחוקר טבע חובב. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־אלג'יריה.