סלעית חלודת-זנב (Oenanthe moesta) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

השיר הוא משפט קצר ולא סדיר של צלילים קשים, מטרטרים ומזמזמים, עם כמה שריקות צלולות ביניהם וקטעי חיקוי שנלקטו משכניה במישור, המושמע משיח נמוך, מאבן או מחוט, ולעתים בתעופת שיר נמוכה ורפרופית. הוא נשמע כבד ויבש יותר משירה של הסלעית האירופית. הקריאות הן chak קשה ו-churr מתגלגל ומגרגר, הנמשך כשהציפור חרדה. נשמע מפברואר ועד מאי, בעוצמה הרבה ביותר בשעתיים הראשונות אחרי הזריחה.

האזנה: שירהXC1098356

הקלטה: Stanislas Wroza — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

סלעית מוצקה ובנויה כבד, עם ראש גדול, כנף קצרה וזנב שחור כולו. לזכר כיפה ועורף אפורים בהירים, מתחתם פס גבה לבן צר, ומתחתיו מסכה שחורה הכוללת את הרסן, מכסות האוזן, הסנטר, הגרון והחזה העליון כשטח שחור אחד, הנמשך במורד צד הצוואר אל הגב העליון האפור הכהה. החלק התחתון לבן, הכנף חומה-שחרחרה עם שוליים בהירים רחבים וכתם לבן. השת ומכסות הזנב העליונות חומות-חלודיות חמות, והזנב שחור מבסיסו ועד קצהו, ללא לבן וללא פס קצה. לנקבה אין שחור כלל: הראש, הגרון וצד הצוואר חלודיים-אדמדמים חמים עד קינמון, הגב העליון חום-אפור, החלק התחתון לבן-שמנת, והשת והזנב בדגם זהה לזה של הזכר. הצעירים דומים לנקבה אך בהירים יותר ובעלי דגם קשקשי חלש.

מינים דומים

יש להתחיל בזנב. סלעית עם זנב שחור מבסיסו ועד קצהו, ללא שמץ של לבן בבסיס, יכולה בצפון אפריקה ובלבנט להיות רק סלעית חלודת-זנב או סלעית מדבר. השת מבדיל בין השתיים: חום-חלודי חם אצל הסלעית חלודת-הזנב, לבן-שמנת עד חולי בהיר אצל סלעית המדבר, וההבדל נקלט מיד בתעופה. סלעית המדבר גם קטנה ודקה יותר, חולית ולא אפורה מלמעלה, והגרון השחור שלה נמשך אל הכתף ללא כיפה אפורה מעליו. נקבת סלעית המדבר חולית אחידה, ללא רמז לגוון החלודי המכסה את הראש והגרון של נקבת הסלעית חלודת-הזנב. לסלעיות חלודות-השת של אנטוליה והרמה האיראנית – הסלעית הכורדית והסלעית הפרסית – יש בסיס זנב בהיר עם פס שחור מעליו, כלומר ה-T ההפוך המוכר, ותחומיהן אינם נפגשים עם תחום זה. לסלעית האירופית, לסלעית הערבות ולשתי הסלעיות שחורות-האוזן כתם לבן רחב על השת ובסיס הזנב, ובכך לבדו הן נפסלות.

בית גידול

מדבר שטוח, חשוף ורך-קרקע – ובשום אופן לא הסלעים: מישורי מדבר למחצה חוליים וטיניים עם מלוחים נמוכים פזורים, שולי שוטים וסבחות, אפיקי נהר ישנים, חמדה מתחת לשכבה דקה של חצץ, ושדות בור נטושים בשולי המדבר. היא זקוקה לקרקע שאפשר לחפור בה, כי היא חופרת בעצמה את מנהרת הקן – לעתים קרובות חצי מטר לתוך חרוט חול מתחת לשיח – או משתלטת על מחילה של גרביל או מריון. כמעט תמיד מתחת לאלף מטר.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מרכז הכובד הוא המגרב: מהמדרון הדרומי של האטלס הגבוה והאנטי-אטלס מזרחה לאורך השוליים הצפוניים של הסהרה דרך המגרב, והלאה דרך טריפוליטניה וקירנאיקה אל צפון-מזרח אפריקה. בחלק המזרחי של תחום המדריך היא נדירה בהרבה: בדרום הלבנט יש אוכלוסייה קטנה בצפון-מערב הנגב ובערבה, והתצפיות שם מרוכזות מאוד במחצית החורפית של השנה. מעבר למפה התחום ממשיך דרך המדבר הסורי ומסופוטמיה אל צפון ערב והשוליים המערביים של הרמה האיראנית. היא יציבה במקומה, נעה בתוך המישורים מחוץ לעונת הקינון אך אינה נודדת של ממש.

יציב
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

מרץ ואפריל בדרך תגדילט ליד בומאלן דאדס, או במישורים סביב דוז וקסר גילאן. יש לנסוע בקצב הליכה על פני מישור חצץ עם שיחים נמוכים פזורים ולחפש ציפור כבדה וגדולת-ראש המתרוממת מהקרקע ונוחתת על ראש שיח. יש להבריח אותה ולנצל את הרגע הזה לבדיקת שני דברים בבת אחת: האם הזנב שחור כולו, והאם השת חלודי או לבן-שמנת? בכך הזיהוי נסגר. כשנמצא זוג, הנקבה מזוהה לפי ראשה האדום-חלודי.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): תחום גדול מהמגרב ועד הרמה האיראנית ואוכלוסייה הנחשבת יציבה, ומצויה במקומות מסוימים בלב התחום. הלחץ נמצא בשוליים והוא זהה בכל מקום: מדבר למחצה שהוסב לחקלאות שלחין, רעיית יתר של עדרים גדולים מדי המסלקת את השיחים הנמוכים שמתחתם היא חופרת, וכבישים ומתקנים סולאריים הנבנים בדיוק על הקרקע השטוחה והחשופה שהיא זקוקה לה. בדרום הלבנט, בשוליים המזרחיים, המספרים הם עשרות עד מאות בודדות של ציפורים, והמאחז הקטן הזה פגיע יותר ממה שההערכה העולמית מרמזת.

שם מדעי

Oenanthe moesta | (Lichtenstein, 1823)

Lichtenstein תיאר את המין ב־1823 בשם Saxicola moesta; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. moesta בלטינית 'עצוב', על שם הנוצות האפורות-שחורות הכהות של הזכר. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־מצרים.