שחור-זנבשְׁחוֹר-זָנָב | Oenanthe melanura

קול

השיר קצר ומלודי: סדרה של ארבע עד שמונה שריקות צלולות ומתלוננות היורדת בסופה, עם כמה צלילים יבשים וצורמים ביניהן, החוזרת במרווחים של חצי דקה. הוא שר מסלע, מענף שיטה או משולי גג, בעיקר בשעה הראשונה אחרי הזריחה ושוב בדמדומים, ובאביב גם בצהריים. הקריאות הן tseep דק ומתלונן, ובאזעקה trrrt קשה ומטרטר. נשמע בכל חודשי השנה.

זיהוי

ציפור קטנה בצבע אפור-אפר אחיד ללא סימונים: הכיפה, הגב העליון, החזה והבטן עוברים זה לזה ללא ניגוד, לכל היותר מעט בהירים יותר בגרון ובבטן, והכנף כמעט אינה כהה מהגב. המקור והרגליים שחורים ודקים. התכונה היחידה של הציפור היא הזנב, ולכן הוא מכריע: שחור לגמרי, ללא בסיס לבן, ללא שוליים חיצוניים לבנים וללא פס קצה — וגם אין שת לבן, והגב האפור פשוט ממשיך אל השחור. הזנב כמעט אינו נח: הציפור פורשת אותו כמניפה, מורידה אותו וסוגרת אותו שוב, עשרות פעמים בדקה, והפתיחה והסגירה האיטיות הן לעתים קרובות הדבר הראשון שמבחינים בו ממרחק. הזוויגים דומים, והצעירים נבדלים רק בנקודות בהירות חלשות על הגב.

מינים דומים

אין באזור ציפור אחרת שהיא אפורה אחידה ובעלת זנב שחור לגמרי ללא שת לבן; זה כל הזיהוי. הטעויות קורות דווקא בין המינים האחרים שחורי הזנב. לסלעית המדבר גם זנב שחור, אך מעליו שת לבן-שמנתי הנחתך בחדות מול השחור, והיא חולית ולא אפורה; לזכר גם גרון שחור. גם לסלעית חלודת-הזנב זנב שחור, אך היא גדולה וכבדה יותר עם שת חלוד, הזכר עם מסכה שחורה והנקבה חלודת ראש. נקבת חכלילית הסלעים, החורפת ברחבי הלבנט, אפורה-חומה וממרחק אכן מזכירה את השחור-זנב, אך זנבה אדום-חלוד ולא שחור — במקרה של ספק זה כל מה שצריך לראות. החטפית האפורה חומה יותר, מפוספסת בכיפה ובחזה, יושבת זקופה וממתינה במקום לקפץ, ולעולם אינה פורשת את זנבה.

בית גידול

ואדיות מדבר סלעיים עם מעט צמחייה ירוקה: ערוצים וקניונים עם קירות אנכיים, מפולות סלעים, אפיקים יבשים עם שיטה, צלף והרדוף, וסביבות מעיינות ונאות מדבר. במקום שיש בו מים במדבר, ציפור זו נמצאת שם. הוא נמנע מהמישור הפתוח והחשוף ותמיד זקוק לשני דברים: סלע לקינון — הקן ממוקם בסדק, מתחת לאבן או בחור בסוללת עפר — ושיחים או עצים לחיפוש מזון ממש מעל הקרקע. מיותר מארבע מאות מטרים מתחת לפני הים בים המלח ועד להרי סיני, והוא מתיישב בקלות סביב מבנים: בתי ספר שדה, חניונים, מטעי תמרים ומחנות מדבר הם כולם חלק מבית גידולו.

תפוצה ונדידה

בתחום מדריך זה הוא הסלעית הנפוצה של בקע הירדן ושל המדבריות שלצדו: מדבר יהודה, חוף ים המלח, הנגב והערבה, הwadis (עמקים יבשים שזורמים בהם מים רק אחרי גשם) של דאנה, פטרה וואדי רם ממזרח לבקע, וסיני והרי ים סוף של המדבר המזרחי, וצפונה עד דרום המדבר הסורי. מעבר למפה התפוצה ממשיכה לרוחב חצי האי ערב עד קצהו הדרום-מערבי והדרום-מזרחי, ומעבר לים סוף לצפון-מזרח אפריקה. הוא תושב קבע במובן המלא: אותן ציפורים מחזיקות באותו קטע ואדי שנה אחר שנה, ואין נדידה או תנועת חורף של ממש.

• יציב
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

כל חודש בשנה, והקל ביותר במקומות שבהם יש אנשים. בעלייה בשביל נחל דוד בעין גדי, ליד הרכבל למרגלות מצדה או בבית הארחה בערבה, בתוך רבע שעה ציפור אפורה קטנה תהיה במרחק שני מטרים ותפתח ותסגור את זנבה. כשהיא עושה זאת, יש לבחון את השת ולא רק את הזנב, כי דווקא היעדר השת הלבן מבדיל אותה מכל סלעית. לשמיעת השיר יש להגיע מוקדם: השעה הראשונה אחרי הזריחה בוואדי עם שיטים, כשעדיין קריר.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם תפוצה גדולה ואוכלוסייה הנחשבת יציבה; במקומות מסוימים הוא נפוץ מאוד. שני גורמים משפיעים. הראשון הוא מים: המעיינות ונאות המדבר של בקע הירדן נתונים ללחץ משאיבה לחקלאות ולמי שתייה, ובמקום שבו מעיין מתייבש נעלמת גם הצמחייה שבה הציפור חיה. השני הוא השיטים של הערבה, המתנוונות במקומות רבים עם ירידת מפלס מי התהום ועם לכידת מי שיטפונות מזדמנים במעלה הזרם; עם העצים האלה נעלמים חלק ממקורות החרקים שלה והצל שלה. כל עוד הוואדיות שומרים על הסלע, השיחים והמים שלהם, המין עצמו אינו מעורר דאגה.

שם מדעי

Oenanthe melanura | (Temminck, 1824)

Temminck תיאר את המין ב־1824 בשם Saxicola melanura; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. melanura מהיוונית הקלאסית melanouros 'בעל זנב שחור', מ-melas 'שחור' ו-oura 'זנב'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־חצי האי סיני.