שחיינית תלת-גוניתשַׂחְייָנִית תְּלַת-גּוֹנִית | Phalaropus tricolor

קול

בדרך כלל שותקת, ובאירופה נצפית כמעט תמיד ללא קול. מה שעשוי להישמע הוא ummp או aangh נמוך, אנפפי ונוחר, קצר וללא חדות, שונה מאוד מה-kit הקשה והגבוה של השחיינית צרת-המקור. באזורי הקינון נקבות בחיזור משמיעות סדרה של אותן נחירות נמוכות. אצל נודדת תועה אין לסמוך על הקול כעזר לזיהוי.

זיהוי

דקה, ארוכת-צוואר וארוכת-רגליים, עם מקור דק כמחט ושחור כולו, ארוך בבירור מהראש. הנקבה בלבוש רבייה היא בעלת הדגם הניגודי יותר: כיפה אפורה בהירה, פנים וגרון לבנים ופס שחור רחב הנמשך מהעין במורד צד הצוואר, הופך לערמוני מאחור וממשיך לאורך צדי הגב העליון, מעל חלק עליון אפור עם פסים חלודיים. לזכר אותו דגם, דהוי וחום הרבה יותר. בלבוש מחוץ לרבייה ובלבוש צעירים הציפור בהירה וחלקה: אפורה בהירה מלמעלה ללא פסים, פנים לבנות עם לכל היותר כתם כהה קלוש מאחורי העין, חלק תחתון לבן ורגליים צהובות-אוכרה. בתעופה אין פס כנף, אך יש שת לבן וזנב אפור בהיר, והרגליים בולטות הרבה מעבר לו.

מינים דומים

יש להשוות לשחיינית צרת-המקור ולשחיינית רחבת-המקור. צורת המקור מכריעה: דק כמחט, שחור כולו וארוך בבירור מהראש אצל השחיינית התלת-גונית; דק באותה מידה אך קצר מהראש אצל השחיינית צרת-המקור; קצר, עבה, קהה ועם בסיס צהוב אצל השחיינית רחבת-המקור. צבע הצוואר מבחין בין לבושי הרבייה: לשחיינית התלת-גונית פס שחור ההופך לערמוני, הנמשך מהעין לאורך הצוואר ועד צדי הגב העליון; לשחיינית צרת-המקור כתם חלודי תחום בחדות בצד הצוואר מתחת לראש אפור-צפחה; והשחיינית רחבת-המקור אדומה-חלודה באחידות מהגרון ועד הזנב, עם מסכת פנים לבנה. בלבוש חורף השחיינית התלת-גונית בהירה וחלקה הרבה יותר משתיהן, וחסר לה כתם העין השחור שמבליט אותן כל כך. רגליה צהובות-אוכרה ולא כהות, אין לה פס כנף לבן, וההתנהגות מסגירה אותה: היא ניזונה הרבה יותר בהליכה ובשכשוך על בוץ רדוד, תוך הנפת המקור מצד לצד במים, מאשר בשחייה ובהסתובבות.

בית גידול

מים רדודים בפנים הארץ, לעתים קרובות מלוחים מעט: בורות חרסית ושדות מוצפים, מפרצונים מליחים ובורות חפירה, בריכות שפכים, מלחות ושטחי עשב מוצפים זמנית. היא הולכת לאורך קו המים ומשכשכת מעל לשורש כף הרגל, תוך הנפת המקור על פני המים, ורק לעתים שוחה. מקננת בפנים מערב צפון אמריקה בביצות ערבה לחות ובאחוי שחת עם סמר סביב אגמים רדודים. בנדידה מתקבצות עשרות אלפים על אגמים מלוחים גדולים.

תפוצה ונדידה

מקננת בערבות ובאגנים שבין ההרים במערב צפון אמריקה, וחורפת על אגמים מלוחים באנדים ובמישורי המלח והלגונות של מרכז דרום אמריקה ודרומה. באירופה היא נודדת תועה נדירה אך סדירה למדי: נרשמת ברוב השנים באיים הבריטיים, ומחוף הים הצפוני ועד חצי האי האיברי, מאפריל עד נובמבר, ברובה מיולי עד אוקטובר, עם גל אביבי קטן יותר במאי. לאורך דרום הים הצפוני בעיקר בפולדרים ובדלתות; באזור הים התיכון בעיקר בחוף, עם תצפיות נוספות בפנים הארץ בלה מנצ׳ה, במיורקה ובאיים הקנריים.

איך ומתי לחפש

יש לסרוק מים מתוקים ומליחים בפנים הארץ ולא את החוף: בריכות שפכים, מפרצונים מליחים, שדות מוצפים ובורות חרסית מיולי עד ספטמבר נותנים את הסיכוי הטוב ביותר. יש לסרוק את שולי הבוץ ולא רק את המים, כי הציפור הולכת לעתים קרובות בין חופמי צווארון וביצניות ירוקות-רגל בלי למשוך תשומת לב. פרט בלבוש מחוץ לרבייה מסגיר את עצמו בבהירותו: חופמאי אפור בהיר וחלק ללא פסים, עם מקור שחור ארוך ודק ורגליים צהובות, אינו שום מין אחר באירופה. אם הציפור עפה, יש לבחון את הכנף, כי היעדר פס כנף לבן שולל מיד את שתי השחייניות האחרות.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). אוכלוסיית העולם היא בסדר גודל של מיליון וחצי פרטים, אך הספירות מצביעות על ירידה, והמין פגיע יותר ממה שהמספר מרמז. הסיבה היא הריכוז: בסוף הקיץ מאות אלפים מתקבצים להשרה על מספר קטן של אגמים מלוחים גדולים במערב צפון אמריקה, ביניהם אגם מונו והאגם הגדול המלוח, שבהם שאיבת מים מורידה את המפלסים ומעלה את המליחות עד לרמה שבה סרטני המלח וזבובי המלח שמהם הציפורים ניזונות אינם שורדים. באזורי הקינון משמעותי אובדן ביצות הערבה בשל ניקוז, ובאנדים – תעשיית הכרייה במישורי המלח.

שם מדעי

Phalaropus tricolor | (Vieillot, 1819)

Vieillot תיאר את המין ב־1819 בשם Steganopus tricolor; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Phalaropus הוגדר ב־1760 על ידי Brisson. Phalaropus הגיע דרך הצרפתית phalarope מהיוונית phalaris 'אגמית' ו-pous 'רגל': כמו לאגמיות, גם לשחייניות אצבעות בעלות אונות. tricolor בלטינית 'תלת-צבעי'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־פרגוואי.