פפיון ממושקףפִּפְיוֹן מְמוּשְׁקָף | Anthus rubescens

קול

הקריאה חשובה כאן יותר מאשר אצל כל פפיון אחר באזור, בדיוק משום שהלבוש מספק ודאות מועטה כל כך. היא דקה, גבוהה וחדה, ולעתים קרובות מגיעה כשני צלילים ברצף מהיר: tsip-it או pi-pit – הצליל שעליו נשען השם האמריקני. לעומת ה-feest המלא והיחיד של פפיון המים ופפיון הסלעים היא דקה, קצרה וקטועה יותר, והנטייה להכפלה ממשית, אף שגם שני האחרים קוראים לפעמים פעמיים. הצורה הסיבירית נשמעת בממוצע דקה וגבוהה עוד יותר. הקלטת קול נושאת לכן משקל רב יותר מתצלום לבוש, ותצפיות אירופיות רבות הוכרעו כך. השיר, סדרה חד-גונית ונקשנית של צלילים חוזרים בתעופת שיר גבוהה מעל הטונדרה, אינו נשמע לעולם באירופה.

זיהוי

בגודל ובמבנה של פפיון המים – 15–17 cm, ארוך כנף וארוך זנב, עם נוצות זנב חיצוניות לבנות – אך שתי הצורות המגיעות לאירופה נראות שונות, וכדאי לדעת זאת מראש. הצורה האמריקנית rubescens היא הרכה במראה מבין שלושת המינים: אפורה-חומה אחידה מלמעלה כמעט ללא פסים, חומה-צהבהבה חמה עד אוכרה מלמטה – לא לבנה – עם פסים דקים וצרים יחסית על החזה והצדדים, פס גבה בהיר מעורפל, עין כהה בפנים נקיות, פס לסת כהה ומודגש ורגליים כהות. הרושם הכללי פשוט, רך וחם בגוונו, ללא השחור-לבן החד של פפיון מים בחורף. הצורה הסיבירית japonicus היא ההפך: קרה ומנוגדת, לבנה נקייה מלמטה, עם פסים כבדים, שחורים ומוגדרים בחדות על החזה והצדדים, שני פסי כנף לבנים ברורים, פס גבה לבן ברור – ובנוסף, הסימן הטוב ביותר שהמין מציע: רגליים ורודות עד בצבע בשר, כאשר לפפיון המים ולפפיון הסלעים רגליים כהות תמיד.

מינים דומים

יש להיות כנים לגבי מה שניתן להשיג. בחורף ניתן להבדיל את japonicus מפפיון המים בביטחון סביר על פי צירוף של רגליים ורודות, פסים כבדים ושחורים יותר ושני פסי כנף לבנים חדים; אצל ציפור שקטה באור שטוח צבע הרגליים לבדו אינו מספיק. rubescens האמריקני קשה בהרבה, משום שהוא חולק עם פפיון המים רגליים כהות; שם הזיהוי צריך לבוא מצבע הרקע החום-צהבהב החם והרציף של החלקים התחתונים, מהפסים הדקים יותר ומהגב העליון הפשוט מאוד וללא פסים – כולם סימנים הדרגתיים המשתנים עם שחיקה, אור והחלפת נוצות. מפפיון הסלעים הוא נבדל בחלקים תחתונים נקיים, חמים ופחות עכורים ובנוצות זנב חיצוניות לבנות טהורות, אך גם זה עניין של מידה. המשמעות המעשית בצפון-מערב אירופה היא שכמעט כל תצפית מאושרת נשענת על תצלומים טובים מכמה זוויות, על הקלטות קול, ולעתים קרובות על ציפור שנשארה ימים באותו שדה. פפיון שקט, כהה רגליים, שנראה פעם אחת באוקטובר אינו פפיון ממושקף, טובה ככל שתהיה התצפית. פפיון השדות ופפיון העצים קטנים יותר ובהירי רגליים ואינם נכנסים לשיקול.

בית גידול

בתחום הקינון, טונדרה חשופה ונמוכה ואחו אלפיני מעל גבול העצים, מאלסקה ושאר צפון אמריקה הארקטית דרומה אל הרי הרוקי, ובאסיה טונדרת ההרים של צפון-מזרח סיביר וקמצ'טקה; תמיד שטח פתוח, נמוך ואבני עם כתמים לחים. מחוץ לעונת הקינון זו ציפור של משטחים חשופים ורטובים: בוץ מנוקז, שדות שלף ושדות חרושים, מרעה קצר, שולי אגמים ולגונות, חופי סחף אצות ומלחות. נודדים תועים באירופה נמצאים כמעט תמיד בדיוק בשטח מסוג זה – משטח חוף באיי סילי, שדה תפוחי אדמה על לשון יבשה אטלנטית, מגרש גולף או שולי שדה תעופה באיים האזוריים – והם מצטרפים בקביעות לקבוצות של פפיוני שדות.

תפוצה ונדידה

מקנן בצפון אמריקה הארקטית והאלפינית, מאלסקה וצפון צפון אמריקה דרומה אל הרי הרוקי והסיירה נבדה של קליפורניה, ובנוסף בצפון-מזרח סיביר, בקמצ'טקה ובאיי הקוריל; ציפורים אסייתיות חורפות במזרח ובדרום-מזרח אסיה, ציפורים אמריקניות בדרום צפון אמריקה. באזור שמכסה מדריך זה הוא נודד תועה, ללא אוכלוסייה מקננת, ללא חריפה סדירה וללא נדידה סדירה. הצורה האמריקנית rubescens מגיעה לשוליים המערביים כמעט מדי שנה: באיים האזוריים רוב התצפיות, ואחריהם מערב ודרום-מערב האיים הבריטיים ואיסלנד, עם שיא בולט באוקטובר ובנובמבר. הצורה הסיבירית japonicus מופיעה בקצה השני של האזור, סביב הבלטיקה, מפנוסקנדיה ועד חופיה הדרומיים, עם תצפיות פזורות מערבה יותר.

איך ומתי לחפש

זו בהחלט ציפור שנתקלים בה ולא ציפור שמחפשים, ואז באוקטובר או בנובמבר במקום הנכון: האיים האזוריים, לשון יבשה במערב או בדרום-מערב האיים הבריטיים, או איי סילי. יש לסרוק את המרעה הקצר, שדות תפוחי האדמה ומשטחי החוף שבהם נמצאים פפיוני השדות, ולחפש ציפור אחת הנראית גדולה, פשוטה וחומה-צהבהבה חמה יותר מהשאר. אם נמצאה, יש לעשות שלושה דברים בסדר הזה: להקליט את הקריאה, ולו צליל אחד; לצלם את הרגליים; ולצלם את הציפור מהצד, מלפנים ובתעופה. אחר כך יש להישאר איתה – נודדים תועים אלה נשארים לעתים קרובות ימים באותו שדה, וזו הדרך היחידה שבה תצפית כזו תאושר.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): התחום מכסה את האזור הארקטי והאלפיני של שתי יבשות, האוכלוסייה מונה מיליונים רבים ולא הוכחה ירידה. לגבי אירופה לקטגוריה משמעות מועטה, שכן מדובר בפרטים שסטו מדרכם. ההופעות באירופה עלו בבירור מאז שנות התשעים, מה שמשקף כמעט בוודאות את ההחלטה להתייחס לציפור כמין נפרד מפפיון המים – הצופים מחפשים אותו במכוון מאז – יחד עם ציוד הצילום וההקלטה שמאפשר כיום להוכיח דיווח כזה. בטווח הארוך עומדים אזורי הקינון בפני אותו חשש כמו כל בתי הגידול של הטונדרה: התחממות הצפון משנה את הצמחייה הפתוחה והנמוכה שהמין תלוי בה.

שם מדעי

Anthus rubescens | (Tunstall, 1771)

Tunstall תיאר את המין ב־1771 בשם Alauda rubescens; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Anthus הוגדר ב־1805 על ידי Bechstein. Anthus היא המילה הלטינית לציפור קטנה של שטחי עשב שמוזכרת אצל פליניוס הזקן. rubescens היא בלטינית 'אדמדם', מן ruber 'אדום'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־פנסילבניה.