פפיון טונדרהפִּפִּיּוֹן טוּנְדְּרָה | Anthus gustavi

קול

הקריאה קשה, קצרה וחדה: pwit או tzep מתכתי, קשה ויבש בהרבה מהצליל הדק של פפיון השדות וללא הקינה הנמשכת של הפפיון אדום-הגרון. לעתים קרובות היא נשמעת כשניים או שלושה צלילים ברצף מהיר בעת ההמראה. הקושי הוא שבדיוק ברגע שבו היא נחוצה ביותר – כשהציפור פורצת מהגידול – היא כמעט תמיד שותקת, והשתיקה עצמה הפכה לרמז בקרב מחפשי נודדים תועים. השיר, שלא נשמע מעולם באירופה, הוא משפט יבש ורוטט דמוי חרק, המושמע מענף נמוך או בתעופת שיר קצרה מעל טונדרת הביצות, קרוב יותר לצרצר מאשר לפפיון.

זיהוי

קטן וקומפקטי, 14–15 cm, קצר זנב, עם מקור קצר ועבה במיוחד ובסיס ורוד. הצד העליון הוא המפתח: מפוספס בכבדות בשחור ובחום-צהבהב, עם שני קווים רחבים בצבע לבן-שמנת לאורך הגב העליון, כמו כתפיות – רחבים ולבנים יותר מאשר בכל פפיון אחר באזור, ונראים אפילו כשהציפור חוזרת אל הכיסוי. על הכנף שני פסים לבנים רחבים ובולטים, הנוצרים מהקצות הבהירים של המכסות האמצעיות והגדולות. הצד התחתון לבן עם גוון צהבהב על החזה ופסים שחורים כבדים הנמשכים מהחזה הרחק במורד הצדדים. תכונה מבנית אחת מכרעת: האברות הראשוניות בולטות הרבה מעבר לנוצות הכנף השלישוניות, יותר מאשר בכל פפיון קטן אחר, כך שבכנף המקופלת נראה חוד כנף כהה וארוך. הרגליים בצבע בשר עד ורוד בהיר. הציפור כולה קטנה, גוצה ובעלת ניגודיות חזקה, והיא נשארת נמוכה ואופקית, וזוחלת בצמחייה כעכבר.

מינים דומים

הפפיון אדום-הגרון הוא הראשון שיש לשלול, ובנוצות צעירים וחורף הוא דומה באמת: גם הוא מפוספס בכבדות ובעל כתפיות בהירות, אך ארוך זנב יותר, עם שת מפוספס, בליטת אברות ראשוניות קצרה יותר, מקור דק יותר וקריאה שונה לגמרי – pseee ארוך, גבוה ודק הנמוג, בעוד שקריאת פפיון הטונדרה קשה וקצרה. הכתפיות שלו צרות וצהבהבות יותר, ובדרך כלל יש שמץ ורוד או חלודה בפנים או בגרון. פפיון השדות עמום וזיתי יותר, ללא הכתפיות הלבנות הרחבות והמקור העבה, וניגודיות הכנף שלו קטנה בהרבה. פפיון העצים גדול וארוך זנב יותר, גבו אחיד בהרבה, עם פסים דקים בצדדים וגוון זיתי. מי שמוצא פפיון קטן ומפוספס בכבדות בשדה תפוחי אדמה בשטלנד, מוטב שיתחיל בכל הארבעה ורק אז יקבע שם.

בית גידול

באזורי הקינון: טונדרה לחה ומישורי נהרות ביצתיים עם ליבנה ננסית וסבך ערבה, תמיד ליד מים. נודדים תועים באירופה יושבים בגידולים נמוכים וצפופים באיים: שדות תפוחי אדמה וכרוב, צמחייה עשבונית גבוהה לאורך חומות ותעלות, שלף שעורה, ערוגות אירוס וגומא, ועשב גבוה ליד מבנים. התמונה כמעט תמיד זהה – ציפור שקופצת מהגידול, עפה ארבעים מטרים נמוך וישר וצונחת חזרה אל הכיסוי, ואחר כך נדרשת המתנה ארוכה וסבלנית כדי לראותה שוב.

תפוצה ונדידה

מקנן מאגן נהר פצ׳ורה בצפון-מזרח אירופה מזרחה דרך סיביר ועד קמצ׳טקה וצ׳וקוטקה, וחורף באיי דרום-מזרח אסיה. הגבול המערבי של תחום הקינון נמצא הרחק מחוץ למפה זו, ולכן בתוך שטח המפה המין הוא נודד תועה. מרכז הכובד של התצפיות באירופה הוא פייר איל, שטלנד ואורקני, ורוב הפרטים נצפים בשבוע האחרון של ספטמבר ובימים הראשונים של אוקטובר; יש תצפיות פזורות במקומות אחרים לאורך חופי הים הצפוני, בסקנדינביה ובמרכז אירופה. העובדה שלפייר איל לבדו חלק כה גדול מהתצפיות מעידה על היקף הכיסוי לא פחות מאשר על הציפור. בחצי האי האיברי הוא נדיר ביותר, עם מספר מועט של תצפיות בלבד.

איך ומתי לחפש

זהו מין שאין יוצאים לחפש אותו אלא נתקלים בו, ורק במקום הנכון ובשבוע הנכון: סוף ספטמבר בשטלנד או בפייר איל אחרי תקופה של רוח מזרחית. יש לסרוק את חלקות תפוחי האדמה ואת הרצועות העשבוניות לאורך חומות האבן צעד אחר צעד – פשוטו כמשמעו, כי הוא אינו ממריא עד שמגיעים כמעט עליו. אם ממריא משהו קטן, קצר זנב ומפוספס בכבדות, יש להסתכל על הגב: שתי כתפיות לבנות רחבות לאורך הגב העליון ושני פסי כנף לבנים רחבים הם הסימנים הנדרשים. אחר כך יש לשבת ולהמתין, כי כמעט תמיד הוא חוזר לאותה פינה.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): תחום הקינון משתרע על חלק גדול מצפון סיביר והאוכלוסייה גדולה, אם כי כמעט אי אפשר לספור אותה בשטח כזה. אין עדות לירידה, אך המין תלוי בטונדרת הביצות ובמישורי הנהרות הצפוניים, המשתנים במהירות הרבה ביותר. באירופה הוא נשאר נדיר, ומספר התצפיות בשנה נתונה תלוי בעיקר במזג האוויר בסוף ספטמבר ובמספר הצופים הנמצאים באותה עת באיים הצפוניים.

שם מדעי

Anthus gustavi | Swinhoe, 1863

Swinhoe תיאר את המין ב־1863 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Anthus הוגדר ב־1805 על ידי Bechstein. Anthus היא המילה הלטינית לציפור קטנה של שטחי עשב שמוזכרת אצל פליניוס הזקן. gustavi מנציחה את הסינולוג וחוקר הטבע בשדה ההולנדי חוסטאף שלגל (1840–1903), בנו של הרמן שלגל. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שיאמן, סין.