פזאי צפוניפָּזַאי צְפוֹנִי | Icterus galbula

קול

השיר הוא סדרה קצרה של צלילים מלאים דמויי חליל, שניים עד שמונה עם מרווחים ברורים ביניהם, חמים בגוונם ולעולם לא בדיוק אותו משפט פעמיים; הוא אינו שר בסתיו וכמעט אינו נשמע באירופה. מה שנשמע הוא הקריאה: נקישה מתגלגלת יבשה, chek-ek-ek-ek, הנשמעת מתוך מסתור וחזקה לציפור בגודל זה, ו-hew-li צלול ודו-הברתי הדומה לשריקה של אדם. נודד בגינה מתגלה בדרך כלל לפי הנקישה המתגלגלת.

זיהוי

ציפור שיר גדולה בערך בגודל זרזיר, עם מקור ארוך הרחב בבסיסו ומתחדד לקצה דק; אין בו וו, והלסת העליונה ישרה לחלוטין. המקור אפור-כחלחל עם רכס כהה יותר והרגליים אפורות-כחלחלות. אצל הציפור הנפוצה באירופה הראש צהוב עד צהוב-כתום חם, לעתים קרובות עם גוון אפלולי חלש על הכיפה והרסן; הגרון והחזה צהובים-כתומים, הבטן בהירה יותר והצדדים לבנבנים. החלק העליון חום-זיתי עם מרכזי נוצות כהים, היוצרים גב מנומר קלות. הכנף כהה עם שני פסים לבנים, העליון רחב ובולט. הזנב צהוב-חום עם נוצות מרכזיות כהות יותר. לזכרים בוגרים, הנראים באירופה לעתים רחוקות, חלק תחתון כתום עמוק, ברדס וגב שחורים אחידים, כנפיים שחורות עם שדה לבן ופינות כתומות בזנב.

מינים דומים

לצופה אירופי זהבן מחלל הוא האפשרות הראשונה, וכמה סימנים שוללים אותו: הוא גדול וכבד בבירור, לזכר הבוגר מקור עבה אדום-חום, אין לו פסי כנף לבנים כלל, ונקבות וצעירים ירוקים-צהובים עם נימור דק על כל החלק התחתון. לפזאי הצפוני חלק תחתון צהוב-כתום אחיד ולא מנומר ומקור אפור דק ומחודד. המלכודת השנייה היא זהבן מחלל בגוון כתום חריג או ציפור כלוב שברחה: כמה פזאים מצפון ומרכז אמריקה מוחזקים בשבי, ואלה בדרך כלל גדולים יותר, מסומנים בחדות רבה יותר ולעתים קרובות נושאים טבעת סגורה, ולכן יש לבדוק תמיד את הרגליים ואת שחיקת הזנב וקצות הכנפיים. לבסוף הזרזיר המצוי, שממרחק יש לו אותו מבנה ואותו מקור מחודד, אך הוא כהה ומנוקד והולך בהליכה מתנדנדת שונה לגמרי.

בית גידול

כאן זוהי ציפור של גינות, מטעים ועצי אדר ובוקיצה לאורך כביש כפרי; עם הגעתה היא יושבת לעתים קרובות במשוכה צפופה או בקיר מכוסה קיסוס, ומאוחר יותר בין התפוחים או על מתקן האכלה. הציפורים החורפות ניזונות מכדורי שומן, חצאי תפוחים ומי סוכר, ולא פעם זו הסיבה שציפור נשארה חודשים. במולדתה היא מצויה ביער רחב-עלים פתוח, במשוכות, במטעים ובעצים הגבוהים של רחובות ופארקים — לעולם לא ביער סגור, תמיד בצמרות עם שטח פתוח סביבן.

תפוצה ונדידה

מקננת ברחבי מזרח ומרכז צפון אמריקה, וחורפת במרכז אמריקה ובצפון דרום אמריקה. באזור המפה היא נודדת תועה, ורוב התצפיות באיים הבריטיים — בעיקר באיי סילי ובדבון — ומעט תצפיות מפוזרות בשאר צפון-מערב אירופה ובאיים האזוריים. השיא חל במחצית השנייה של ספטמבר ובאוקטובר; ציפור בודדת מופיעה לעתים בחורף ונשארת לפעמים נאמנה לתחנת האכלה בגינה אחת במשך חודשים, עד האביב.

איך ומתי לחפש

זה אינו מין שמוצאים בחיפוש; הוא נוחת בגינה של מישהו. במחצית השנייה של אוקטובר יש לבחון בקפידה כל ציפור צהובה-כתומה לא מוכרת ליד מתקן האכלה או במטע, ולתת למקור להכריע: ארוך, ישר, אפור-כחלחל ומחודד, ללא וו. צלמו ראש, פסי כנף, מקור ובעיקר רגליים, משום שוועדת הנדירים תרצה לדעת אם יש טבעת. אם הציפור מתיישבת, דווחו מיד ודברו עם התושבים לפני שמאה אנשים עומדים על המדרכה; דווקא משום שהציפורים החורפות נאמנות לגינה אחת, אלפים ראו אותן.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם אוכלוסייה של כמה מיליונים, אף שהמספרים ירדו לאט בחלקים מתחום הקינון מאז נעלמו הבוקיצות מהרחובות. לאזור מדריך זה השאלה אינה הגנה אלא מקור. העיתוי הסתווי וההגעות בעקבות שקע אטלנטי מהיר מתאימים לציפורים הנעות בכוחות עצמן, וכך נשפטות רוב התצפיות. שני מסלולים אחרים עדיין נשקלים: פזאים נמצאו שוב ושוב על סיפון אוניות ועברו כך חלק מהחצייה כנוסעים, ומינים קרובים מוחזקים כציפורי כלוב, ולכן ציפור עם טבעת סגורה או עם זנב לא שחוק באופן חשוד מטופלת בזהירות.

שם מדעי

Icterus galbula | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם C[oracias] galbula; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Icterus הוגדר ב־1760 על ידי Brisson. Icterus מהיוונית העתיקה ikteros, עוף צהוב שמזוהה בדרך כלל עם הזהבן המחלל, שלפי האמונה מראהו ריפא צהבת. galbula הוא השם הלטיני לעוף צהוב, גם כאן כנראה הזהבן. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־וירג'יניה.