מלכילון לבן-גבות (Regulus ignicapilla) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

קול

הקריאה דומה לזו של מלכילון האורנים אך מלאה יותר, מעט נמוכה ומודגשת יותר: zit או zi-zi-zi, בפתיחה חדה יותר ופחות נמתחת. אולם אותה מגבלה מעשית חלה: גם צליל זה גבוה כל כך שצופים מבוגרים מאבדים אותו ראשונים. מעל גיל חמישים אנשים רבים שומעים מלכילון לבן-גבות רק מקרוב; מעל גיל שישים לפעמים כלל לא – וחלק גדול מהמין נעלם אז מהספירה מבלי שהסופר מבחין בכך. בסקרים יש לקחת זאת בחשבון ולעבוד עם מכשיר הקלטה או עם צופה צעיר יותר במקום שהדבר חשוב. השיר הוא ההבדלה הקלה ביותר ממלכילון האורנים: סדרה של שמונה עד שנים-עשר צלילים דקים זהים, zi-zi-zi-zi-zi-zi, המאיצה בהדרגה ומתגברת בעוצמה ואז נפסקת בבת אחת. אין בה תנודה קצבית ואין עיטור סיום, ואילו מלכילון האורנים מתנודד ומסיים בסלסול לא סדיר. נשמע מפברואר עד יולי, ובחצי האי האיברי גם בסוף הקיץ.

האזנה: שירהXC646697

הקלטה: Max Karlsson — CC BY-SA 4.0 · xeno-canto

זיהוי

עגול וקצר-זנב כמו מלכילון האורנים, אך עם ראש בעל דגם וצבעים עזים יותר. פס כתום עד אדום עז עובר לאורך הכיפה, תחום בשחור משני צדדיו; בשונה ממלכילון האורנים הצבע הזה קיים אצל הנקבה כמו אצל הזכר, אף שהנקבה צהובה-כתומה יותר והזכר אדום עמוק יותר. מתחתיו עובר פס גבה לבן, ארוך ונקי, המגיע הרחק מאחורי העין, ומתחתיו פס שחור צר ישר דרך העין, ושוב מתחתיו כתם לחי בהיר. החלק העליון ירוק-זית עז, החלק התחתון לבן נקי יותר משל מלכילון האורנים, עם ברק כסוף. כתם ברונזה עד זהוב נמצא בצד הצוואר ובכתף – הסימן הטוב ביותר כשהראש מופנה. שני פסי כנף בהירים, עם אותו סימן שחור מתחתם בבסיס האברות המשניות. לעופות בסתיו הראשון אין עדיין צבע בכיפה, אך פס הגבה הלבן ופס העין השחור כבר מפותחים לגמרי ומכריעים את הזיהוי.

מינים דומים

מלכילון האורנים הוא הבלבול האמיתי היחיד – ראו גם את דף המין מלכילון האורנים. פניו ריקות לגמרי, לבנבנות: אין פס גבה לבן, אין פס עין שחור, רק טבעת בהירה סביב עין כהה גדולה. חסר לו כתם הכתף הברונזי, הוא ירוק עמום ואפור יותר מלמעלה ולבן מלוכלך יותר מלמטה, ופס הכיפה שלו צהוב, עם ליבה כתומה נסתרת אצל הזכר שכמעט לעולם אינה נראית. אצל מלכילון לבן-גבות צעיר ללא צבע בכיפה, הראש הוא אפוא עדיין המכריע: פס מעל העין ופס דרך העין פירושם מלכילון לבן-גבות, פנים ריקות פירושן מלכילון האורנים. בסתיו נכנסת לתמונה העלווית צהובת-הגבות: גדולה ומוארכת יותר בבירור, עם פס גבה ארוך לבן-צהבהב, שני פסי כנף צהובים ופס כיפה בהיר, וקריאה רמה ועולה שונה לחלוטין. עלווית חורף או עלווית אפורה גבוה בעץ עשויות לעורר ספק לרגע, אך שתיהן גדולות בשליש, ארוכות-זנב יותר וחסרות את סימן הכנף השחור.

בית גידול

גמיש יותר ממלכילון האורנים. הליבה היא יער מעורב עם תת-שכבה ירוקת-עד צפופה – דאגלסיה ואשוחית בוגרות עם צינית, טקסוס או קיסוס מתחת, ויערות רחבי-עלים מעורבים עם עצי מחט בודדים. גם יער מחטני טהור מתאים, וכך גם יער רחב-עלים עם קיסוס כבד על הגזעים, ובגינות, בפארקים ובבתי קברות עם עצי מחט הוא נמצא לעתים קרובות לצד מלכילון האורנים. סביב הים התיכון התמונה משתנה: שם הוא מקנן ביער אלון הגלעין ואלון השעם, ביער אורנים, בעומדי האשוח הספרדי של הרכסים הדרומיים ועד חגורת האשוחית בפירנאים. הקן הוא אותו גביע תלוי של טחב, חזזיות וקורי עכביש כמו של מלכילון האורנים, אך לעתים קרובות יותר תלוי בקיסוס, בטקסוס או בעץ רחב-עלים; שבע עד אחת-עשרה ביצים, שני מחזורי קינון בשנה.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

עוף של אירופה, צפון-מערב אפריקה והקווקז ושל שום מקום אחר על פני כדור הארץ: מחצי האי האיברי והמגרב מזרחה עד השוליים המערביים של מזרח אירופה, אנטוליה והקווקז, עם אוכלוסיות יציבות באיים הבלאריים, בקורסיקה, בסרדיניה, בסיציליה ובכרתים. חלק מאוכלוסיית צפון-מערב אירופה עוזב בסתיו לדרום-מערב אירופה, אך בחורפים מתונים רבים נשארים. בחצי האי האיברי הוא הנפוץ מבין השניים: נפוץ ומצוי כמעט בכל אזור מיוער בחצי האי, ממדרונות קנטבריה ועד הסיירה דה גרסלמה, ובאיים הבלאריים; בחורף מצטרפים אליו שם עופות ממרכז אירופה, היורדים אז לגבהים נמוכים יותר.

יציב
קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

מרץ ואפריל הם החודשים הטובים ביותר, כשהזכרים שרים והעלווה עדיין דלילה. הלכו לאורך שולי יער במקום שבו עצי מחט נפגשים עם צינית או קיסוס, והקשיבו לצורת השיר: אם הסדרה מאיצה ואז נפסקת בבת אחת, זהו מלכילון לבן-גבות; אם היא מתנודדת ומסתלסלת בסופה, זהו מלכילון האורנים. רק אז חפשו תצפית, וכוונו את המשקפת אל הזרדים החיצוניים ולא אל הגזע. בחורף כדאי לחפש בגזעים מכוסי קיסוס ובגושי טקסוס, כי מלכילון לבן-הגבות ניזון נמוך יותר ממלכילון האורנים ולעתים מאפשר צפייה ממרחק שני מטרים. בחצי האי האיברי, יער אלון גלעין עם תת-יער צפוף בשעות הבוקר המוקדמות הוא המקום הבטוח ביותר; בהרים, יערות אורן ואשוח ספרדי מפגישים את שני המלכילונים באותו יער במאי, כך שניתן להשוות ביניהם באוזן בבוקר אחד.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). בצפון-מערב אירופה הוא אחד המינים שהתרחבו בבירור הרב ביותר בעשורים האחרונים: המין התקדם צפונה והתבסס בארצות השפלה ובדרום סקנדינביה, בסיוע חורפים מתונים יותר והבשלת מטעי המחטניים מהמאה הקודמת. כפור קשה וממושך נשאר גורם מגביל, כי עוף במשקל שישה גרם מכלה את רוב עתודותיו בלילה קפוא ארוך אחד; אחרי חורף כזה המספרים צונחים בחדות, ואז מתאוששים בתוך כמה שנים. סביב הים התיכון שריפות יער ואובדן תת-היער הלח והירוק-עד הם לחצים על המין.

שם מדעי

Regulus ignicapilla | (Temminck, 1820)

Temminck תיאר את המין ב־1820 בשם Sylvia ignicapilla; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Regulus הוגדר ב־1800 על ידי Cuvier. Regulus בלטינית 'מלך קטן', צורת הקטנה של rex 'מלך', על שם פס הכתר הזהוב. ignicapilla בלטינית, מ-ignis 'אש' ו-capillus 'שיער הראש', על שם פס הכיפה בצבע האש. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־צרפת, בלגיה וגרמניה.