מלכילון האורניםמַלְכִּילוֹן הָאוֹרָנִים | Regulus regulus

קול

כאן המין הופך לבעיה מעשית. הקריאה היא רצף של שלושה או ארבעה צלילים דקים וגבוהים בגובה אחד, see-see-see, ללא כל עומק. הם נמצאים סביב שמונה קילוהרץ, גבוה יותר כמעט מכל קול ציפור אירופי אחר, וזה בדיוק התחום שהשמיעה האנושית מאבדת ראשון. צפרים רבים מעל גיל חמישים שומעים מלכילון האורנים רק ממרחק של כמה מטרים, ומעל גיל שישים לעתים קרובות כלל לא. אין זה פרט צדדי אלא עובדה שיש לתכנן סביבה את עבודת השדה: מי שאינו שומע את המין ירשום אותו בחסר באופן עקבי. השיר הוא תנודה גבוהה ומקצבית הלוך ושוב, see-see-tiddely-eet, see-see-tiddely-eet, החוזרת שלוש או ארבע פעמים ומסתיימת בסלסול מהיר ולא סדיר מעט. נשמע ממרץ עד יולי, ולזמן קצר שוב בימי חורף מתונים. כשהצלילים כבר אינם נשמעים, מכשיר הקלטה עם אוזניות מועיל מאוד, וכך גם זוג אוזניים צעיר יותר בקרבת מקום.

זיהוי

ציפור זעירה, עגולה וקצרת-זנב, עם ראש גדול, מקור דק כמחט ועין כהה גדולה בפנים לבנבנות חסרות סימונים. הפנים חסרות הסימונים הן סימן הזיהוי הבטוח ביותר של המין: אין פס גבה, אין פס עין, רק טבעת בהירה של נוצות דקות סביב העין. החלק העליון ירוק-זיתי, החלק התחתון לבנבן עם גוון צהבהב בצדי הגוף. פס צהוב-לימון עובר לאורך הכיפה, תחום בחדות בשחור משני צדיו; אצל הזכר הצהוב מקיף ליבה כתומה, הנראית רק כשנוצות הכיפה מורמות, כלומר למעשה אצל ציפור בחיזור או בריב. שני פסים בהירים חוצים את הכנף, והתחתון שבהם תחום מלמטה בסימן שחור קטן בבסיס המשניות: זעיר, אך קיים אצל כל ציפור. הרגליים כהות וכפות הרגליים צהובות עמומות. לציפורים בסתיו הראשון אין פס כיפה כלל, ואז הן ירקרקות אחידות, עם אותן פנים חסרות סימונים.

מינים דומים

המלכילון לבן-הגבות הוא מקור הבלבול היחיד של ממש, ובחצי האי האיברי הוא למעשה המצוי יותר מבין השניים, כך שההשוואה נעשית שם בדרך כלל בכיוון ההפוך; ראו גם את דף המין שלו. ההבדל כולו בראש: למלכילון לבן-הגבות פס גבה לבן, ארוך ונקי, ומתחתיו פס שחור העובר ישר דרך העין, ומתחת לזה שוב כתם לחי בהיר, ואילו למלכילון האורנים אין אף אחד מאלה והפנים שלו אחידות ועמומות. אחר כך יש להתבונן בכתף: למלכילון לבן-הגבות כתם ברונזה עד זהוב שם, שאין למלכילון האורנים. כיפת מלכילון האורנים צהובה, עם ליבה כתומה מוסתרת אצל הזכר בלבד; כיפת המלכילון לבן-הגבות כתומה עד אדומה-לוהטת בשני הזוויגים. ממרחק ונגד האור הניגוד הוא המכריע: המלכילון לבן-הגבות נראה בהיר, לבן וירוק יותר, מלכילון האורנים עמום ואפור יותר. אם נראית רק צללית, אין לרשום דבר. בסתיו עלולה גם עלווית צהובת-גבות לבלבל: היא גדולה ומוארכת יותר, עם פס גבה צהוב ארוך ופס כנף בולט, וקוראת tsoo-weest חזק ועולה. הקריאות הדקות של הירגזי הזנבתן והירגזי הכחול דומות לאלה של מלכילון האורנים, אך אף אחד מהם אינו קטן או עגול כמוהו.

בית גידול

יער מחטניים הוא הליבה, ובתוכו בעיקר אשוחית נורבגית: חלקות בוגרות, נטיעות צעירות, משוכות הגנה לאורך מרעה, אשוחית בודדת בגינה. אשוח לבן, דוגלסיה ולגש מתאימים גם הם, וביער מעורב הציפור נשארת בכל מקום שבו נותרו קבוצות של מחטניים. מקנן גם בגינות, בפארקים ובבתי קברות עם טקסוס, צינית, ברוש ומשוכות מחטניים – באזורים בנויים זה לעתים קרובות המקום היחיד שבו הוא נמצא. מחוץ לעונת הקינון הוא מרחיב את בחירתו במידה ניכרת ונע עם להקות ירגזים דרך יער נשירים, סוללות משוכה, סבך דיונות ואף שולי סוף. הקן הוא ספל תלוי קטן ועמוק מטחב, חזזיות וקורי עכביש, תלוי מתחת לקצה ענף אשוחית ומרופד בעובי בנוצות; יש בו שמונה עד אחת-עשרה ביצים זעירות, שהנקבה דוגרת עליהן בשתי שכבות, זו מעל זו.

תפוצה ונדידה

מהאיים הבריטיים והאיים האזוריים עד המזרח הרחוק של אסיה, ברצועה רחבה דרך חגורת המחטניים של אירופה ואסיה ודרומה יותר ביערות המחטניים ההרריים. בצפון-מערב אירופה ובמרכזה מקנן מצוי כמעט בכל יער מחטניים ובכל גינה עם מחטניים, נוכח כל השנה במערב, ומעליו נוספת באוקטובר נהירה גדולה מאוד של ציפורים מסקנדינביה ומהאזור הבלטי; אלה חוצות את הים הצפוני בלילה, וביום סתיו טוב יושבות עשרות בבת אחת בסבך הדיונות ובאיי הים הצפוני ומחפשות מזון באחירית ובסמבוק, הרחק מכל מחט. באזור הים התיכון מקנן ביערות המחטניים ההרריים הלחים – בחצי האי האיברי בפירנאים, בהרי קנטבריה, במערכת האיברית ובאופן מקומי יותר במערכת המרכזית – ובחורף מתפשט הרבה יותר, אל יערות האורן בשפלה בפנים הארץ ולאורך החוף, אך אינו משתווה שם במספריו למלכילון לבן-הגבות; סביב מזרח הים התיכון ובצפון אפריקה הוא בעיקר מבקר חורף.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הדרך הבטוחה ביותר היא להקת ירגזים בחורף. מלכילוני אורנים נעים כמעט תמיד בחלקה האחורי; מנובמבר עד פברואר יש ללכת לאורך שולי יער, לעמוד בשקט מיד כשנשמע הפטפוט, להביט למעלה ולהמתין – הציפורים מתקרבות וניזונות במרחק של כמה מטרים. ביער המחטניים עצמו כדאי ללכת לאורך שולי אשוחיות במרץ או באפריל – ביערות ההרים של הדרום באפריל או במאי – ולהמתין לשירה; יש לכוון את המשקפת לזרדים החיצוניים ולא לגזע, כי הציפור ניזונה מתחת לקצות הענפים ותולה את עצמה הפוך באופן קבוע לשם כך. יש גם לבדוק קודם אם המין עדיין נשמע. להשמיע הקלטה בבית ולהנמיך את העוצמה עד שהיא כמעט נעלמת; כך יודעים עד כמה יש להתקרב בשטח.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ואחת מציפורי הקינון הרבות ביותר באירופה, עם אוכלוסייה של עשרות מיליוני זוגות. המספרים משתנים בחדות. חורף של כפור ושלג ממושכים עלול לחסל יותר ממחצית הציפורים המקומיות, אך עם שתי תטולות של שמונה עד אחת-עשרה ביצים בשנה הפער נסגר בדרך כלל בתוך שתיים או שלוש עונות. בטווח הארוך שני גורמים פועלים בכיוונים מנוגדים: הסבת נטיעות מחטניים ליער נשירים מסלקת אתרי קינון, ואילו בצורת והתפרצויות של חיפושיות קליפה מחסלות חלקות אשוחית שלמות. במקומות שבהם האשוחית והדוגלסיה נותרות, מלכילון האורנים נשאר.

שם מדעי

Regulus regulus | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Motacilla regulus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Regulus הוגדר ב־1800 על ידי Cuvier. Regulus בלטינית 'מלך קטן', צורת הקטנה של rex 'מלך', על שם פס הכתר הזהוב. שם המין חוזר על שם הסוג. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שוודיה.