שחף אפור-זנב (Leucophaeus pipixcan) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

wee-ah צווחני וממושך החוזר בסדרות, המזכיר שחף צוחק מעומעם אך רך, גבוה ופחות צרוד ממנו. מלווה אותו kwek קצר ואנפופי. נודד תועה יחיד בין שחפי אגמים שותק בדרך כלל, ולכן אין לסמוך על הקול לאיתורו.

האזנה: קריאהXC877016

הקלטה: Skyler Bol — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

קטן ומהודק משחף האגמים, עם מקור קצר ודק, כיפה מעוגלת וצוואר קצר. לבוגר בקיץ גב וכנפיים אפורים-צפחה כהים, ברדס שחור היורד נמוך על העורף וסהרונים לבנים רחבים מאוד מעל העין ומתחתיה. המקור והרגליים אדומים כהים. בקצה הכנף רצועה שחורה עם קצוות לבנים, ובין האפור של הכנף לשחור עובר פס הפרדה לבן ברור. בחורף נשאר חצי ברדס, הנמשך לאחור מעל הכיפה ומקנה לציפור מראה של כיפה ברורה. ציפורים בחורף הראשון דומות לבוגרים בחורף, אך הכנף העליונה חומה יותר, יש להן פס זנב שחור המשאיר את הנוצות החיצוניות לבנות, ואין להן פס ההפרדה הלבן.

מינים דומים

שחף האגמים והשחף שחור-הראש הם הציפורים שביניהן הוא מסתתר, ושלושה סימנים מכריעים. ראשית העפעפיים: אצל השחף אפור-הזנב שתי קשתות לבנות רחבות ובשרניות הנפגשות כמעט לפני העין ומאחוריה, כבדות בהרבה מהרצועות הלבנות הדקות של שחף האגמים ועבות יותר מטבעת העין המסודרת אך הצרה של השחף שחור-הראש. שנית הברדס: שחף האגמים מאבד בחורף לגמרי את ברדסו החום-שוקולד ושומר רק כתם אוזן, ואילו השחף אפור-הזנב נושא חצי ברדס לאורך כל עונת אי-הקינון, הנמשך לאחור מעל הכיפה. שלישית קצה הכנף: אצל השחף אפור-הזנב פס לבן מפריד בין האפור של הכנף לשחור של הקצה, דגם שאינו מופיע באף שחף ברדסי אירופי. מעבר לכך, שחף האגמים נשלל לפי השפה הקדמית הלבנה של הכנף החיצונית, והשחף שחור-הראש לפי קצה כנפו הלבן כולו, מקורו האדום והכבד וגבו האפור-בהיר. גם הגודל מסייע, שכן השחף אפור-הזנב קטן וגוץ יותר משניהם.

השוואת שחפים: רגליים, ראש, מקור וקצה כנף זה לצד זה

בית גידול

באירופה כמעט תמיד חופי: בוץ שפכים ושולי ביצות מלח, חופי חול ופתחי נמלים, ומעבר לכך מאגרי מים, בורות חרסית ושדות לחים שבהם שחפי אגמים עוקבים אחר המחרשה. באזורי הקינון הוא ציפור ביצות, הבונה קן צף בביצות מים מתוקים בערבה; הקן שוקע ככל שהחומר שמתחתיו נרקב, ושני ההורים מוסיפים לו חומר מדי יום.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מקנן בערבות הצפוניות של צפון אמריקה וחורף לאורך החוף הפסיפי עד הרחק בדרום אמריקה — הנדידה הארוכה ביותר מבין השחפים האמריקניים. ציר יבשתי זה מצפון לדרום הוא בדיוק הסיבה לכך שציפורים החוצות את האוקיינוס האטלנטי נדירות. בתחום המפה רוב התצפיות באיים הבריטיים, כמה עשרות ציפורים, חלקן שהו זמן רב או בילו את הקיץ במושבות של שחפי אגמים; מעבר לכך תצפיות פזורות לאורך חוף הים הצפוני הדרומי ולאורך החוף האטלנטי של חצי האי האיברי עד האיים הקנריים.

איך ומתי לחפש

מסוף הקיץ ועד הסתיו סרקו להקות שחפי אגמים על בוץ השפכים ומאחורי המחרשה, וחפשו ציפור אחת קטנה יותר, כהת-גב יותר ובעלת ברדס כבד יותר. התחילו בראש, משום שהעפעפיים הלבנים הרחבים נראים ממרחק והם הדרך המהירה ביותר לאיתור. אחר כך המתינו שהציפור תמריא כדי לראות את הפס הלבן בקצה הכנף, מבט אחד הסוגר את הזיהוי.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם אוכלוסייה עולמית שהוערכה ב-2018 במיליון עד מיליון וחצי ציפורים ובמגמת עלייה. המין תלוי לחלוטין בביצות הערבה, הרגישות לניקוז, לניהול מים ולבצורת; מושבה עלולה להיעלם כליל בשנה יבשה. בנדידה הוא נשען על שטחים חקלאיים מושקים ועל אגמים רדודים בפנים צפון אמריקה.

שם מדעי

Leucophaeus pipixcan | (Wagler, 1831)

Wagler תיאר את המין ב־1831 בשם Larus pipixcan; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Leucophaeus הוגדר ב־1855 על ידי Bruch. Leucophaeus ביוונית עתיקה, מ-leukos 'לבן' ו-phaios 'אפלולי'. pipixcan הוא שם בנאוואטל לסוג של שחף. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־מקסיקו.