דרור הביתדְּרוֹר הַבַּיִת | Passer domesticus

קול

קולו של דרור הבית הוא מילה אחת בגבהים רבים: cheep. השיר אינו אלא שרשרת של צפצופים כאלה, בקצב לא אחיד ובטון משתנה, מפי זכר היושב במקום גלוי ליד חור הקן – על מרזב, ארובה, אנטנה או שלט חנות – והוא נשמע כל השנה, בעקביות הרבה ביותר מפברואר עד אוגוסט. מלבד זאת נשמעים churr-r-r חד ואנפופי כשמופיעים חתול או נץ מצוי, chur-chur-chur מתגלגל מלהקה הממריאה, ופטפוט רך ורצוף של מושבה שלמה בתוך קיסוס או ליגוסטרום צפופים, המתגבר לפני רדת החשכה לרחש הנשמע ברחוב כולו. הכול מלא ורועש יותר מאצל דרור ההרים, וללא קריאת הנקישה העצית של מין זה.

זיהוי

דרור חסון וקצר-צוואר, עם מקור חרוטי כבד, כיפה שטוחה וזנב קצר; הוא אינו הולך אלא מקפץ בשתי רגליים יחד. לזכר בקיץ כיפה אפורה-אפרפרה אחידה, שמשני צדיה פס ערמוני רחב הנמשך מאחורי העין סביב העורף, רסן שחור, לחי לבנה-אפרפרה אחידה ללא כתם, וסינר שחור גדול היורד מהסנטר אל החזה העליון ומסתיים בשוליים לא אחידים בצדדים. הגב ערמוני עם פסים שחורים ועליו פס לבן צר אחד לרוחב מכסות הכנף הקטנות; השת והחלק התחתון אפורים אחידים. המקור שחור לגמרי. בסתיו ובחורף שולי נוצות בהירים מטשטשים את הדגם כולו: הסינר מצטמק לכתם אפור קטן, הערמוני דוהה והמקור הופך צהוב-קרן – אותה ציפור, בדגם מטושטש. הנקבה היא מהציפורים הדלות ביותר בסימנים באירופה: אפורה-חומה, ללא פסים בחלק התחתון, עם פס גבה בהיר ורחב המתחיל רק מאחורי העין, גב חום מפוספס דק עם שולי נוצות חומים-צהבהבים חמים, ומקור בהיר עם רכס כהה. הצעירים דומים לנקבה אך נוצותיהם רופפות יותר, ושולי הפה צהובים.

מינים דומים

אצל זכר שלושה סימנים יחד מכריעים: כיפה אפורה, לחי ללא כתם וסינר היורד אל החזה. כל דרור קרוב חורג לפחות מאחד משלושתם. הקושי הוא הנקבה, שלרוב מזוהה בדרך השלילה: יש לחפש את פס הגבה הרחב והעמום המתחיל מאחורי העין, את החלק התחתון ללא פסים ואת המקור הכבד. נקבת הפרוש המצוי דקה יותר, עם שני פסי כנף לבנים רחבים, נוצות זנב חיצוניות לבנות ושת ירקרק. לסתרי המצוי, המכונה במקומות מסוימים עדיין דרור הגדר, מקור דק ומחודד, ראש וחזה אפורים-צפחה, והוא זוחל ואינו מקפץ. בדרום האזור נדרשת זהירות רבה: לזכר הדרור הספרדי כיפה ערמונית כולה, מגן שחור גדול בהרבה על החזה וצדדים מפוספסים בשחור בכבדות, ואילו לזכר הדרור האיטלקי כיפה ערמונית עם לחי לבנה נקייה אך רק סינר קטן ומסודר. את הנקבות שלהם אי אפשר להבדיל בשטח מנקבת דרור הבית, ולכן יש להסתמך על הזכרים באותה להקה. דרור ההרים ובארית ההרים מתוארים במקום אחר במשפחה זו, וניכרים בכתם הלחי השחור ובפס הכיפה הבהיר עם כתמי קצה הזנב הלבנים, בהתאמה.

בית גידול

כל מקום שבו גרים בני אדם ויש חור גבוה במבנה או בעץ: מרכזי ערים, פרברים, כפרים, חצרות משק, אזורי תעשייה, חניוני לילה, חלקות גינון, פארקים עירוניים ונמלים. הקן הוא גוש כיפתי רופף של עשב, נוצות, נייר ופלסטיק, ברווח מתחת לרעפים, מאחורי מרזב, בקיר חלול, בפתח אוורור, בחור סביב עוגן קיר, בגומחת גמלון או בתיבת קינון, ובדרום גם חופשי בצמרת עץ או בין הענפים של קן חסידה. בקרבת מקום חייב להיות מחסה – גדר חיה צפופה, קיסוס, סבך פטל או פינה מוזנחת – שאליו יכולה המושבה כולה לצלול בבת אחת. בתקופת הביצים והימים הראשונים של הגוזלים נדרשת גם צמחייה עשירה בחרקים בטווח של מאה עד מאתיים מטר; דרור הבית רק לעתים רחוקות עף רחוק יותר. כל חייו מתנהלים בתחום של כמה מאות מטרים, ולכן מושבה שנעלמה חוזרת לאט כל כך.

תפוצה ונדידה

מאיסלנד וצפון סקנדינביה ועד שולי הסהרה, ומזרחה על פני אסיה; מעבר לכך הובא בידי אדם ליבשות אמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. בתחום המפה יש שלושה פערים: חצי האי האפניני עם קורסיקה, סרדיניה וכרתים, שבו בא במקומו הדרור האיטלקי, ורוב האיים הקנריים ומדיירה, שבהם הדרור הספרדי הוא דרור הכפרים. בצפון-מערב אירופה הוא נמצא בירידה זה עשרות שנים: באיים הבריטיים הוא עדיין נפוץ, אך מספריו נמוכים בהרבה ממה שהיו, עם ההפסדים החדים ביותר בערים הגדולות והמושבות היציבות ביותר בחוות ובעיירות חוף. בחצי האי האיברי הוא עדיין נמצא כמעט בכל מקום, מכיכרות הכפרים באנדלוסיה ועד הכפרים הקטנים בפירנאים, אף שסופרים עירוניים מדווחים גם שם על התרוקנות מרכזי הערים. הוא אינו נודד: הציפור שנראית ביולי היא אותה ציפור של ינואר.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הדרך הטובה ביותר ללמוד אותו היא הליכה ברחוב מגורים בסוף מרץ או באפריל, בין שמונה לעשר בבוקר. לכו לאט והקשיבו לצפצוף; כל זכר שר יושב במרחק מטרים ספורים מחור הקן שלו, כך שאפשר למפות את המושבה בית אחר בית. עקבו אחר שפת הגג, הרווח בין שני רעפים והחור שמתחת למרזב, וכשציפור נעלמת פנימה עם גבעול עשב או נוצה, מקום הקן מאושר. מועד קבוע שני הוא לינת הערב: עמדו ליד קיר מכוסה קיסוס או גדר ליגוסטרום חצי שעה לפני השקיעה והמתינו להתגברות הרחש. ובנסיעה דרומה, בדקו באופן קבוע את כיפת הזכרים בכל להקת דרורים – אפורה או ערמונית – כי שם מתחילה ההבחנה מהדרור הספרדי ומהדרור האיטלקי.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ובפער ניכר אחד המינים הנפוצים ביותר בעולם, אך בצפון-מערב אירופה הוא מופיע ברשימות אדומות לאומיות וכמעט נעלם מכמה מרכזי ערים. הגורמים ניתנים לזיהוי כל אחד לעצמו, והם מחזקים זה את זה. חורי הקינון נעלמים: שיפוץ גגות אוטם את הרווחים שמתחת לרעפים במסרקי ציפורים, חזיתות מטויחות חלק, קירות חלולים מבודדים ומבני עזר ישנים נהרסים. המחסה נעלם: גדרות חיות וקיסוס מפנים מקום ללוחות גדר, וגינות קדמיות מרוצפות, כך שאין שיח לצלול אליו ואין אדמה חשופה לרחצת אבק. והמזון לגוזלים נעלם: בימיהם הראשונים מוזנים הגוזלים בחרקים בלבד, ובשכונה של דשא מכוסח נמוך, מדרכות מטואטאות ומעט שיחים מקומיים כמעט אין כאלה במאי. גורמים קטנים יותר מצטרפים, כמו היעלמות לולים ואורוות והסדרת פינות מוזנחות. התאוששות אפשרית בעזרת שורה של תיבות קינון מרובות-תאים או תיבות קינון תחת שפת גג אחת, גדר חיה צפופה מצמחים מקומיים לצדה, וגינה שאינה מכוסחת עד הקרקע מדי שבוע.

שם מדעי

Passer domesticus | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Fringilla domestica; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Passer הוגדר ב־1760 על ידי Brisson. Passer היא המילה הלטינית ל'דרור'. domesticus בלטינית 'שייך לבית', על שם חיי העוף בקרבת בני אדם. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שוודיה.