פפיון סלעיםפִּפְיוֹן סְלָעִים | Anthus petrosus

קול

הקריאה היא צליל יחיד, קשה ומלא: feest או pseet, נפיץ ומחודד, חזק בהרבה מקולו הדק של פפיון השדות ולרוב מושמע פעם אחת ולא בסדרה. היא זהה במהותה לקריאת פפיון המים; ההבחנה שחלק מהצופים עושים – מלאה מעט יותר ופחות חדה מעט אצל פפיון הסלעים – דקה מכדי לסמוך עליה בשטח, ולכן בביצת מלח הקול אינו מספק פתרון. השיר הוא סדרה רמה וחודרת של צלילים מואצים ומעט מתכתיים, המסתיימת בסלסול יורד, ומושמע בתעופת שיר תלולה מסלע או מראש מצוק, עם גלישה בכנפיים נוקשות חזרה לאותה אבן. מעל שולי המצוקים של בריטני או של האיים הבריטיים הוא שר בקול רם ממרץ ועד יוני.

זיהוי

באותו אורך כמו פפיון המים, 15.5–17 cm, אך בנוי כבד יותר, רחב-חזה וקומפקטי יותר, עם מקור כהה וחסון ורגליים חומות כהות עד שחורות. בכך מסתיימים פחות או יותר הסימנים הברורים, כי שאר הציפור מסומנת באופן לא ברור. החלקים העליונים אפורים-זיתיים עמומים עד אפורים-חומים עם פסים מטושטשים ומרוחים; החלקים התחתונים אינם לבנים אלא אפורים-צהבהבים עכורים, והפסים עליהם רחבים, רכי שוליים וזיתיים יותר משחורים, כך שהציפור כולה נראית מטושטשת ועכורה ולא מסומנת בחדות. הפנים שטוחים: כמעט אין פס גבה, לכל היותר טבעת עין בהירה, כך שהראש מסומן פחות משל פפיון המים. הסימן המוצק הטוב ביותר הוא בזנב: הנוצות החיצוניות אינן לבנות נקיות אלא לבנות-אפרפרות עד אפורות עמומות, הנראות אצל ציפור בתעופה באור סביר. הצורה הסקנדינבית littoralis, החורפת בחופי הים הצפוני, חורגת מכל זה באביב: ממרץ היא מקבלת ראש אפור יותר, פס גבה בהיר יותר וחזה בגוון ורדרד, ומתקרבת למראה פפיון המים. הוא הולך בכבדות ובמתינות, מנענע את הזנב, וכשהוא מוברח הוא עף נמוך מעל המים ונוחת על הסלעים עשרים מטר הלאה.

מינים דומים

פפיון המים הוא המתחרה הממשי היחיד, והבעיה ידועה היטב ולא פתורה. מה שעובד: צבע היסוד של החלקים התחתונים (אפור-צהבהב עכור עם פסים זיתיים מטושטשים לעומת לבן נקי עם פסים כהים וחדים), פס הגבה (מטושטש לעומת לבן ובולט) והנוצות החיצוניות בזנב (לבנות-אפרפרות לעומת לבנות טהורות). מה שאינו עובד: צבע הרגליים, כי אצל שניהם הן כהות, והקריאה, החופפת יותר מדי. מה שמכריע לעתים קרובות בלי להיות סימן כלל הוא בית הגידול. פפיון כהה-רגליים ההולך על הסלעים בין הגלים, או על ציפוי הבזלת של סוללת ים, הוא פפיון סלעים; פפיון כהה-רגליים בתעלה בפנים הארץ הוא פפיון מים. בביצות מלח ובקו הגאות, שבהם הם מתערבבים, חלק מהציפורים נשארות ללא שם. באביב הקושי מתהפך: littoralis נראית אז דומה ביותר לפפיון מים, ורק דגם הזנב ועמימות הפסים עדיין מבחינים ביניהם. פפיון שדות ופפיון עצים קטנים יותר, חומים חמים יותר ובהירי-רגליים, ועם מעט ניסיון אפשר להבחין בהם לפי הגודל בלבד. פפיון ממושקף מוסיף אי-ודאות שלישית – ראו גם את דף המין שלו.

בית גידול

אזור הרסס של חופים סלעיים, וכמעט שום דבר אחר. מצוקים ומשטחי סלע, חופי סלעים, מרבדי אצות וקו הפליטה, מדרונות מצוק עם ארמריה וציפורנית ים, איונים וסלעי ים, קירות נמל ושוברי גלים. המזון – זבובי אצות, קפזנבים, חלזונות קטנים ופרעושי חול – מגיע מאצות שנפלטו לחוף, ולכן הציפור עובדת ממש באזור הרסס. הקן נמצא בסדק, מתחת לגוש עשב תלוי או מתחת לאבן, תמיד במרחק כמה עשרות מטרים לכל היותר מהים. בחורף מתווספים שטחים מלאכותיים: ציפויי הבזלת וסלעי ההגנה של סוללות ים, שוברי גלים, תאי שיט, רציפים, והחלקים העליונים של ביצות מלח ומישורי גאות.

תפוצה ונדידה

מקנן לאורך החופים הסלעיים של האיים הבריטיים, בריטני ונורמנדי, איי פארו, איסלנד, חופי סקנדינביה עד הים הבלטי וחצי האי קולה – כל התחום הזה נמצא בשטח מדריך זה, ולכן פפיון הסלעים הוא כאן מקנן ולא רק מבקר חורף. הציפורים הדרום-מערביות – באיים הבריטיים ובבריטני – יציבות במקומן ומחזיקות באותו קטע סלע כל השנה; המין נפוץ שם לאורך כמעט כל קו החוף ומתדלדל רק לאורך החופים הרכים והחוליים, שבהם הוא בעיקר ציפור חורף. ציפורים סקנדינביות וצפון-מזרח אירופיות של הצורה littoralis עוזבות באוקטובר וחורפות בדרום הים הצפוני, בתעלת למאנש ובחוף האטלנטי דרומה עד חצי האי האיברי, מגיעות במספרים לביצות של חוף הים הצפוני המערבי ומאכלסות מצוקים, מזחים ונמלים לאורך כל חוף קנטבריה, בדלילות רבה יותר במורד החוף המערבי של חצי האי האיברי ועד צפון קטלוניה; בחלק הים-תיכוני של חצי האי הוא נדיר. בחוף דרום הים הצפוני הוא אפוא מבקר חורף שכיח על הסוללות ושוברי הגלים של הדלתא, לאורך חוף הוואדן ובאיים, מאמצע אוקטובר ועד אפריל.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בנובמבר או בדצמבר יש ללכת בשפל לאורך סוללת ים עם ציפוי בזלת או לאורך שובר גלים ולהביט למטה ולא אל הים: הציפור נמצאת בין האבנים, לעתים קרובות מאפשרת התקרבות עד חמישה מטרים ואז עפה מעט הלאה בקריאה קשה אחת. יש להקדיש זמן ולקלוט את הנראה – רגליים כהות, חלקים תחתונים אפורים עכורים, פסים מטושטשים, ללא פס גבה – כי זו בדיוק התמונה הדרושה כדי להבחין מאוחר יותר בפפיון מים. לציפור המקננת יש להגיע לחוף סלעי במאי: בריטני, קורנוול או החופים המערביים של האיים הבריטיים נותנים את הסיכויים הטובים ביותר. הוא שר מראש המצוק ומחזיק כמעט בכל חוף סלעים, ומגיע עם מקור מלא זבובי אצות לגוזלים בסדק שמתחת.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). בניגוד לכמעט כל ציפור שיר אירופית אחרת, את בית הגידול של פפיון הסלעים אי אפשר לעבד. חופים סלעיים אינם מדושנים, מנוקזים או נחרשים, ואספקת המזון באצות שנפלטו לחוף קבועה. המספרים יציבים לכן כמעט בכל תחום התפוצה, וחופי האיים הבריטיים לבדם מחזיקים כמה עשרות אלפי זוגות. מה שכן משפיע הוא מקומי וספציפי: פינוי מכני של אצות שנפלטו מחופי תיירות מסלק את אספקת המזון לחלוטין, זיהום נפט פוגע בדיוק באזור הרסס שבו הציפור ניזונה, ובאיים קטנים חולדות שהובאו הן בעיה ממשית למין המקנן בסדקים. חורפים קשים עם קרח ממושך בחופי הים הצפוני עלולים לפגוע קשות בציפורים החורפות, אך ההתאוששות מהירה.

שם מדעי

Anthus petrosus | (Montagu, 1798)

Montagu תיאר את המין ב־1798 בשם Alauda petrosa; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Anthus הוגדר ב־1805 על ידי Bechstein. Anthus היא המילה הלטינית לציפור קטנה של שטחי עשב שמוזכרת אצל פליניוס הזקן. petrosus היא בלטינית 'סלעי', מן petra 'סלע', על שם החופים הסלעיים שבהם הציפור חיה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־חוף ויילס.