פפיון מיםפִּפְיוֹן מַיִם | Anthus spinoletta

קול

הקריאה היא צליל יחיד, מלא וחודר: feest או dzeep, קשה ועולה מעט, עם נפח רב בהרבה מהקול הדק של פפיון השדות – זה קורא בקול דק וחוזר עליו, ואילו פפיון המים קורא בקול מלא ובדרך כלל פעם אחת, לכל היותר פעמיים. בנדידה ובחורף זהו הצליל המסגיר פפיון מים העובר גבוה מעל ביצה, ובניסיון אפשר להבחין בו מפפיון השדות גם ממרחק. אין להבדילו באופן אמין מפפיון הסלעים: הקריאות חופפות במידה רבה. השיר שייך לנוף הררי: ארבע עד שש קבוצות של צלילים חוזרים, כל קבוצה בגובה ובקצב משלה ומסתיימת בסלסול קצר, הנשמעות בתעופת שיר עולה מסלע ומסתיימות בגלישה מטה בכנפיים נוקשות – אותה ירידה כמו אצל פפיון השדות, אך חזקה, מלאה ואיטית יותר, והיא נשמעת לרוחב עמק אלפיני שלם.

זיהוי

גדול יחסית לפפיון, 15.5–17 cm, וארוך גוף, עם זנב ארוך, כנפיים ארוכות ומקור כהה וחזק. שני סימנים תקפים כל השנה. הראשון הוא הרגליים: חומות כהות עד כמעט שחורות, לעולם לא בצבע בשר או ורודות; יחד עם הגודל הן מבדילות אותו מיד מפפיון השדות ומפפיון העצים. השני הוא נוצות הזנב החיצוניות, הלבנות הנקיות והבהירות. בנוצת קיץ הראש והצוואר כחולים-אפורים אחידים עם פס גבה לבן ורחב, הגב אפור-חום וכמעט ללא פסים, וכל החלק התחתון ללא פסים או עם פסים קלושים ובגוון ורוד-חמחם – פפיון ״נקי״. בנוצת חורף, שבה נראה המין בדרך כלל באזורנו, החלק העליון אפור-חום עם פסים מטושטשים, והחלק התחתון לבן בהיר עם פסים חומים כהים וברורים על החזה ובצדי הגוף; פס הגבה נשאר לבן ובולט, ולכן הפנים מסומנות יותר מאשר אצל פפיון הסלעים. על הכנף המקופלת נראים שני פסי כנף לבנים צרים.

מינים דומים

הכול תלוי בפפיון הסלעים, ויש לומר מראש שחלק מציפורי החורף אינן ניתנות לזיהוי בשטח. כדאי להשוות ארבעה דברים. צבע הבסיס של החלק התחתון: לבן נקי עם פסים כהים חדים אצל פפיון המים, אפור-חמחם עמום עם פסים זיתיים מטושטשים אצל פפיון הסלעים. פס הגבה: לבן וברור אצל פפיון המים, כמעט חסר אצל פפיון הסלעים. נוצות הזנב החיצוניות: לבנות טהורות אצל פפיון המים, אפורות-לבנות עד לבנות-עכורות אצל פפיון הסלעים – הסימן החד ביותר, אך הוא דורש ציפור בתעופה ותאורה סבירה. והמקום: פפיון כהה-רגליים על סלעים לחוף הים או על סוללת ים בחורף הוא בתשעה מקרים מעשרה פפיון סלעים, ואילו פפיון על תעלה בפנים הארץ או במתקן טיהור שפכים הוא כמעט תמיד פפיון מים. אך בביצה מלוחה, שבה מצויים שניהם, באור חורפי אפור ושטוח, ״פפיון כהה-רגליים״ הוא לעתים התשובה המדויקת. באביב הזיהוי קל: החזה הוורוד והראש האפור מזהים אותו – אם כי פפיוני סלעים סקנדינביים מהצורה littoralis עשויים להתקרב למראה זה עד אפריל. פפיון השדות ופפיון העצים קטנים, חומים וחמים יותר ובהירי רגליים. הפפיון הממושקף קשה עוד יותר לזיהוי – ראו גם את דף המין שלו.

בית גידול

בקיץ, מרעים אלפיניים ותת-אלפיניים מעל קו העצים, בין כ-1,400 ל-3,000 מטר: כרי עשב נמוכים ומרועים עם סלעים, מפולות אבנים מכוסות צמחייה, שולי כתמי שלג ובעיקר גדות נחלים ותעלות מי הפשרה, שבהן נמצא המזון. הקן נבנה בחלל מתחת לאבן או לגבשושית עשב. בחורף זוהי ציפור של מים מתוקים ומליחים בשפלה: שולי סוף ותעלות, ערוצי גאות ומאגרי פולדרים, ביצות מלוחות לחות ומשטחי בוץ, בריכות מנוקזות, מתקני טיהור שפכים, ערוגות גרגיר הנחלים ושולי שדות בוציים. הדרישה קבועה: עשב נמוך או בוץ חשוף להליכה, עם מים בסמוך.

תפוצה ונדידה

מקנן בהרי דרום ומרכז אירופה והמזרח הקרוב: הרי קנטבריה, הפירנאים, המסיף המרכזי, האלפים, הז'ורה, האפנינים, הקרפטים, רכסי הבלקן, הרי דרום הבלקן ואנטוליה, והקווקז. לכן הוא מקנן הררי של ממש באזור המפה, ומי שמכיר אותו רק כמבקר חורף בשפלה רואה רק צד אחד שלו. בחצי האי האיברי הוא מקנן בפירנאים, בהרי קנטבריה, בסיסטמה איבריקו, בסיסטמה סנטרל ובסיירה נבדה, בדרך כלל מעל 1,800 מטר. בסתיו יורדות הציפורים לעמקים, והאוכלוסיות הצפוניות עוברות לשפלות מערב אירופה. באיים הבריטיים אין מקננים, והם מקבלים אוכלוסיית חורף קטנה, רובה מהאלפים, המרוכזת בדרום ובמזרח אנגליה – ביצות קנט ואסקס, מישורי סומרסט, ערוגות גרגיר הנחלים בהמפשייר ובווילטשייר, ומתקני טיהור שפכים ושולי מאגרים בפנים הארץ – עם מספרים העולים מנובמבר ונדידת אביב במרץ, כשהציפורים מחליפות לנוצה האפורה-ורודה לפני העזיבה. בחצי האי האיברי הוא חורף בכל השפלות ליד מים, עם ריכוזים בולטים בדלתת האברו, ב-marismas (הביצות המלוחות-למחצה של שפך הגוודלקיביר), בשדות האורז של ולנסיה וב-vegas שבפנים הארץ (מישורי נהר פוריים ומושקים), ועוזב במרץ, לעתים קרובות כבר בנוצה ורודת-חזה.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

לציפור הקיץ: סוף יוני או יולי במרעה אלפיני מעל הרכבל, באלפים, בפירנאים, בפיקוס דה אאורופה או בסיירה נבדה. יש ללכת במעלה נחל, והציפורים מתקרבות, משום שבדיוק על הגדה הזאת הן מחפשות מזון; הראש האפור והחזה הוורוד נראים מעשרה מטרים, ותעופת השיר נשמעת בכל העמק. לציפור החורף: שולי סוף לאורך תעלת פולדר או הצד של המים המתוקים במתקן טיהור שפכים, בדצמבר או בינואר, בכפור. יש לבדוק לפי הסדר – תחילה גודל ורגליים כהות, אחר כך הלבן בזנב בעת ההמראה, ורק אז פרטי הנוצה. ומותר לרשום ״פפיון מים/סלעים״ כשציפור שותקת מתרחקת אל מול האור; זה אינו כישלון אלא גבול הידע הקיים.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ובאירופה הוא אחת מציפורי השיר המעטות שמעוזן בהרים ולכן נמלטו במידה רבה מהקריסה במספרי ציפורי השדות. תחום הקינון מקוטע אך הצפיפויות גבוהות, והאוכלוסייה נחשבת יציבה. שתי מגמות מתרחשות. בהרים אזור הקינון עולה לאט כלפי מעלה עם התחממות האקלים, והציפור נעלמת מהרכסים הנמוכים בשולי התחום התחתונים; זהו אחד המינים שבהם תזוזה זו מתועדת היטב באלפים. באזורי החורף המגמה הפוכה: פפיון המים נהנה בבירור מיצירת אזורים לחים ומחורפים מתונים יותר, ולהקות החורף בצפון-מערב אירופה הפכו בתוך חמישים שנה מנדירות מאוד לצפויות.

שם מדעי

Anthus spinoletta | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Alauda spinoletta; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Anthus הוגדר ב־1805 על ידי Bechstein. Anthus היא המילה הלטינית לציפור קטנה של שטחי עשב שמוזכרת אצל פליניוס הזקן. spinoletta היא מילה בניב מאזור פירנצה שבאיטליה לפפיון. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־איטליה.