צוקית חכליליתצוּקִית חַכְלִילִית | Monticola saxatilis

קול

השיר הוא סדרה קצרה של צלילים רכים, חליליים ומעט נוגים, עם קטע אמצעי מתגלגל ומבעבע — מלא וחם בהרבה מהשירים הצורמים של רוב ציפורי הסלעים — ולעתים קרובות משולבים בו חיקויים. הוא מושמע מראש סלע, ובאופן אופייני יותר בתעופת שיר: עלייה בזווית תלולה במשקי כנף מהירים, ואחר כך גלישה כמצנח חזרה אל הסלע בכנפיים ובזנב פרושים. קריאות: chack קצר וקשה כמו שתי אבנים, ו-wheet דק ועולה הקודם בדרך כלל לתקתוק. נשמע מסוף אפריל עד יולי, בעיקר מוקדם בבוקר.

זיהוי

כבדת-מבנה, קצרת-זנב וארוכת-מקור, עם ראש גדול ויציבה זקופה; על הקרקע היא רצה וקופצת כמו סלעית ולא כמו קיכלי. לזכר בעונת הקינון ראש, גרון וגב עליון אפורים-כחלחלים, כנפיים חומות-כהות, חלק תחתון כתום-חלוד עד מתחת לזנב, וזנב קצר כתום-אדום עם נוצות אמצעיות כהות יותר. כתם לבן בגב התחתון מוסתר בדרך כלל על ידי הכנפיים המקופלות, אך נראה בתעופה או כשהציפור נמתחת. בנוצת סתיו טרייה שוליים בהירים רחבים מכסים את כל זה, כך שהציפור כולה נראית קשקשית והכחול הופך עמום. הנקבה חומה, מקווקווית וקשקשית בצפיפות מלמעלה ומלמטה, עם טבעת עין בהירה ואותו זנב קצר כתום-אדום — בכל לבוש זנב זה הוא התכונה המכריעה.

מינים דומים

הצוקית הבודדת היא המין החשוב, והזנב מכריע: אצל הצוקית החכלילית הוא קצר וכתום-אדום, אצל הצוקית הבודדת ארוך יותר ואפור-כחלחל כהה ללא אדום כלל. זכר הצוקית הבודדת גם כחול כולו, ללא כתום מלמטה; הנקבה שלו כהה יותר, אפורה-חומה קרה יותר וארוכת-זנב יותר מנקבת הצוקית החכלילית, שהיא חומה חמה יותר ומראה כתום בזנב. נקבות וצעירים נחשבים בטעות לשחרור, אך השחרור גדול יותר, ארוך-זנב בהרבה וכהה באחידות, ללא הקווקוו וללא כתום בזנב. הסלעית האירופית חולקת את היציבה הזקופה ואת הסלעים, אך היא קטנה בהרבה, מראה שת לבן עם T הפוך שחור בזנב, ואין לה כתום על הגוף.

בית גידול

מדרונות הרים פתוחים ומוארים בגבול העצים או מעט מתחתיו, שבהם מצוקים, סלעים וגלישות אבנים מתחלפים עם מרעה אלפיני נמוך ושיחים נמוכים. היא מחפשת מזון ברגל על עשב נמוך ועל קרקע אבנית חשופה בין הסלעים, ומשתמשת בסלעים בודדים, בשולי סלע ולעתים בחורבות ובדירי צאן ישנים כעמדות תצפית ושיר. הקן נבנה בסדק או מתחת לאבן. בדרך כלל בין 800 ל-3,000 מטרים, גבוה יותר בדרום התחום מאשר בצפונו.

תפוצה ונדידה

מקננת בהרי צפון-מערב אפריקה, דרום-מערב אירופה, האלפים, האפנינים, הבלקן, אנטוליה והקווקז, וממשיכה מזרחה דרך מרכז אסיה עד צפון סין. כל האוכלוסייה חורפת באפריקה שמדרום לסהרה, בסוואנה ובשטחים אבניים פתוחים מהסאהל ועד מזרח אפריקה, ולכן בתחום מדריך זה היא מבקרת קיץ בלבד. בחצי האי האיברי היא מצויה כמעט בכל רכס גדול: הפירנאים, ההרים הקנטבריים, הסיסטמה איבריקו, הסיסטמה סנטרל, הסיירה נבדה והרכסים הבטיים, בכל מקום באופן מקומי ובצפיפות נמוכה. בצפון-מערב אירופה היא נודדת תועה נדירה ביותר, ורוב התצפיות בסוף האביב.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הפירנאים, מערב האלפים, הפיקוס דה אירופה או הסיירה נבדה במחצית הראשונה של יוני, בין כ-1,500 ל-2,200 מטרים: לכו לאורך כביש מעבר הרים או שדה סלעים שבו מתחלפים עשב נמוך וסלע, וחפשו ציפור היושבת על האבן הגבוהה ביותר בסביבה. ממרחק נקלט תחילה הכתום, לא הכחול. אם זה לא מצליח, המתינו לתעופת השיר — הגלישה דמוית המצנח חזרה אל הסלע ניתנת לזיהוי ממרחק כמה מאות מטרים ומזהה את הציפור גם כשהצבעים אובדים מול השמש.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך נסוגה ברחבי מערב ומרכז אירופה מזה עשורים: באלפים, בז'ורה, במידי ובחלקים מחצי האי האיברי ננטשו אתרי הקינון הנמוכים ביותר, והמין עולה במעלה ההרים. הגורמים פועלים יחד — סיום רעיית הצאן והעיזים האקסטנסיבית, המאפשר לשיחים לכסות את העשב הנמוך והפתוח, וקיצים חמים יותר הדוחפים את האזור המתאים גבוה יותר ממה שההרים מגיעים אליו. באנטוליה, בקווקז ובבלקן המספרים יציבים במידה ניכרת יותר.

שם מדעי

Monticola saxatilis | (Linnaeus, 1766)

Linnaeus תיאר את המין ב־1766 בשם [Turdus] saxatilis; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Monticola הוגדר ב־1822 על ידי Boie. Monticola בלטינית 'שוכן הרים', מ-mons, montis 'הר' ו-colere 'לשכון'. saxatilis בלטינית 'שוכן סלעים', מ-saxum 'אבן'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שווייץ.