עלווית כפולת-פסעַלְוִוית כְּפוּלַת-פַּס | Phylloscopus plumbeitarsus

קול

הקריאה היא המפתח, והיא מלאה, עגולה ומתגלגלת יותר מזו של העלווית הבלטית: chew-wee דו-הברתי, המתארך לעתים קרובות ל-chew-el-wee או chirri-lee תלת-הברתי, עם אמצע מתגלגל וצרוד בבירור. בעוד שקריאת הבלטית קצרה וחדה כמו של נחליאלי לבן, קריאת כפולת-הפס ארוכה ורחבה יותר ויש בה גלגול. ההבדל קטן אך ברור בסונוגרמה, ובדיוק משום כך כל תצפית בצפון-מערב אירופה עומדת או נופלת על הקלטה. השיר, שכמעט אינו נשמע באירופה, הוא סדרה מהירה, גבוהה ומטרטרת בקצב דומה לזה של הבלטית, אך עם משפטים שונים וארוכים יותר.

זיהוי

מעט גדולה וארוכה יותר מהעלווית הבלטית, עם ראש גדול במקצת. ירוקה-זיתית כהה ונקייה יותר מלמעלה ולבנה יותר מלמטה – הניגוד בין החלק העליון לחלק התחתון חזק יותר מאשר אצל המקבילה המערבית, וכמעט אין בה צהוב. פס הגבה ארוך, לבן-צהבהב ונמשך הרבה מאחורי העין, אך רק לעתים רחוקות מאוד הוא מגיע קדימה די הצורך כדי ששני הצדדים ייפגשו מעל המקור. על הכנף שני פסים. התחתון, לרוחב קצות מכסות הכנף הגדולות, ארוך, רחב ובעל רוחב אחיד לכל אורכו – פס של ממש, לא טריז. מעליו פס לבן קצר יותר אך ברור לרוחב מכסות הכנף הבינוניות, שאצל ציפור שחוקה בסוף הסתיו עלול להישחק ולהיעלם כמעט לגמרי. הרגליים אפורות-עופרת כהות, וזה מה שהשם המדעי מתאר; הלסת התחתונה כתומה-צהובה ללא קצה כהה.

מינים דומים

יש לשלול שני מינים. הראשון הוא העלווית הבלטית: יש לה פס כנף אחד, והוא צר, לבנבן ולעתים קרובות מצטמצם לטריז בקצהו החיצוני, ואילו אצל כפולת-הפס הוא שומר על רוחב אחיד לכל אורכו; לבלטית גם בדרך כלל פסי גבה הנפגשים מעל המקור, דבר שכמעט אינו קורה אצל כפולת-הפס, והבלטית בהירה ואפורה-ירקרקה יותר מלמעלה. ראו גם את דף המין שלה, שבו אותו הבדל מוצג מהצד השני. יש לזכור שכפולת-פס שחוקה עלולה לאבד את הפס השני; אם הציפור גם שותקת, מוטב להשאירה ללא רישום. השני הוא העלווית צהובת-הגבות, ובמבט חטוף זו הסכנה העיקרית: שוב שני פסי כנף, אך היא קטנה וקומפקטית יותר בבירור, עם פס בהיר לאורך מרכז הכיפה, שוליים לבנים רחבים לנוצות השלישוניות, פנים צהובות יותר וקריאה חזקה ועולה. לכפולת-הפס אין כלל פס כיפה ושולי שלישוניות. לעלווית הצפונית קצה כהה ללסת התחתונה, רגליים בהירות ובדרך כלל פס אחד בלבד; לעלווית ההרים ראש וגרון ירוקים-צהבהבים.

בית גידול

מקננת בטייגה הדרום-מזרחית: יער מעורב של לגש, ליבנה ואשוח עם שכבת שיחים צפופה, התחדשות צעירה של ליבנה בשטחים שרופים ישנים, ובעיקר סבכי ערבה ואלמון צפופים במישורי הצפה של נהרות ובעמקי נחלים, שם היא מחפשת מזון נמוך. גם ביערות אלון ותרזה במנצ'וריה ובמזרח הרחוק הסמוך. היא חורפת בשולי יערות, בבמבוק ובסבך בדרום הרחוק של מזרח אסיה ובחצי האי ההודו-סיני. בצפון-מערב אירופה בסתיו היא נמצאת בחורשות חופיות ובסבכי אשחר ים, סמבוק וערבה, בדרך כלל בחברת ירגזים.

תפוצה ונדידה

מקננת מאגם באיקל ועבר-באיקל מזרחה דרך הרמה המונגולית ומנצ'וריה ועד חוף ים אוחוטסק, וחורפת בדרום-מזרח אסיה. כל תחום התפוצה נמצא אפוא הרחק מחוץ לתחום המדריך, וכל פרט שמופיע כאן הוא נודד סתיו שסטה מדרכו. בחוף המזרחי של בריטניה הגדולה היא מופיעה במרווחים של שנים, כמעט תמיד באוקטובר; היא נרשמה גם פעם אחת בהולנד, בטרסחלינג באוקטובר 1996. הציפור מטרסחלינג נרשמה תחילה כעלווית צפונית ותוקנה רק מאוחר יותר, מה שממחיש עד כמה המין קשה לזיהוי. ככל הידוע אין תצפית מתועדת מחצי האי האיברי.

איך ומתי לחפש

אוקטובר, לאחר תקופה ארוכה של רוח מזרחית, באותן חורשות חופיות שבהן מחפשים עלוויות צהובות-גבות. השיטה זהה לזו של כל נודד מזרחי: ללכת עם להקת ירגזים ולהקשיב. כשנשמע משהו המזכיר עלווית צהובת-גבות אך מלא ומתגלגל מדי, יש להפעיל את מכשיר ההקלטה לפני הרמת המשקפת – אצל מין זה ההקלטה היא הראיה והתצפית רק תומכת בה. כשהציפור נמצאה, יש לבדוק בסדר הזה: גודל והיעדר פס כיפה, אחר כך פס הכנף התחתון הרחב והאחיד, אחר כך האם פסי הגבה נפגשים מעל המקור, ולבסוף הרגליים האפורות-עופרת.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש); תחום הקינון עצום והמספרים יציבים. באירופה הציפור מוכרת רק מאז שנות ה-80 של המאה ה-20: עד 1990 נחשבה לצורה מזרחית של העלווית הבלטית ומאז למין נפרד, ולכן סדרת התצפיות האירופית קצרה. תפוצת קבוצת הצורות הזו סביב הרמה הטיבטית היא דוגמה לדגם טבעתי: מהארצות הבלטיות דרך ההימלאיה ועד מזרח סיביר הצורות עוברות בהדרגה זו לזו, פרט לנקודה במרכז סיביר שבה נפגשים שני קצות הטבעת – שם העלווית הבלטית והעלווית כפולת-הפס חיות זו לצד זו ללא הכלאה, ושם הן מתנהגות כשני מינים נפרדים.

שם מדעי

Phylloscopus plumbeitarsus | Swinhoe, 1861

Swinhoe תיאר את המין ב־1861 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Phylloscopus הוגדר ב־1826 על ידי Boie. Phylloscopus ביוונית, מ-phullon 'עלה' ו-skopos 'מחפש', מ-skopeō 'להתבונן': העוף החופש בעלווה. plumbeitarsus בלטינית, מ-plumbeus 'בצבע עופרת' ו-tarsus 'שוק': 'בעל רגליים אפורות-עופרת'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־בין טאנגגו לבייג'ינג, סין.