כל המינים › ציפורי שיר › נחליאליים › נחליאלי צהוב
נחליאלי צהובנַחֲלִיאֵלִי צָהוֹב | Motacilla flava
Gele kwikstaart | Western Yellow Wagtail | Lavandera boyera | Schafstelze | Bergeronnette printanière
הנחליאלי הצהוב הוא ציפור של שטחים נמוכים, לחים וירוקים: מרעה עם בקר, שדות תפוחי אדמה וסלק, ביצות מלוחות ופולדרים. במאי הזכר יושב על הגבעול העליון של גבשושית עשב או על גדר תיל, צהוב יותר מכל מה שסביבו, ומשמיע psree קצר ועולה. המאפיין הייחודי של המין הוא הראש: מהאיים הבריטיים ועד אנטוליה דגם הראש שונה בכל אזור, מצהוב דרך אפור-כחלחל ועד שחור עמוק, וכל הצורות האלה שייכות לאותו מין. במאי עומדות לעתים צורות שונות יחד באחו אחד.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
תת־מינים
קול
הקריאה היא tswee-eep מלא ועולה מעט, חזק ומוזיקלי ביחס לגודל הציפור, נשמע בדרך כלל בתעופה ולעתים קרובות הוא הסימן הראשון לקבוצה החולפת מעל השדה. ציפורים מהצפון ומהבלקן קוראות בקול צרוד וחורק יותר, עם זמזום ברור בגוון, ומי ששומע את ההבדל הזה בודק שוב את הציפור – וזו בדיוק התועלת שבו. השיר פשוט: שניים עד ארבעה צלילים דקים וצורמים, tsree-tsree-tsrip, החוזרים מגבעול, מתיל או מרגב, לעתים בתעופת שיר רפרופית קצרה. נשמע מסוף אפריל ועד יולי.
הקלטה: Kevin Guille — CC0 · xeno-canto
זיהוי
קטן מהנחליאלים האחרים ובעל זנב קצר בבירור, 15 עד 16 cm, עם רגליים שחורות ומקור שחור דק. החלק העליון זיתי עד צהוב-ירקרק – לעולם לא אפור – והחלק התחתון צהוב; אצל זכר באביב צהוב-לימון נקי הנמשך עד מכסות הזנב התחתונות. הכנף כהה עם שני פסים בהירים צרים, הזנב שחור עם נוצות חיצוניות לבנות, והזנב מנוענע ללא הפסק, אך בתנועות קצרות ומהירות יותר מאשר אצל הנחליאלי הלבן. הנקבות דהויות יותר, חומות-ירקרקות מלמעלה וצהובות בהירות עד לבנבנות מלמטה, עם פס גבה בהיר מטושטש. צעירים בסתיו חומים-צהבהבים עם קו כהה בין המקור לעין, פס גבה קרמי ושרשרת כתמים כהים; לעתים כמעט אין להם צהוב כלל, ואז הגב הזיתי-ירקרק, הזנב הקצר והקריאה הם סימני הזיהוי. התעופה גלית מאוד ונמוכה מעל הגידולים.
מינים דומים
עיקר העבודה אינו בהבחנה ממינים אחרים אלא בין הצורות של מין זה. באביב ראש הזכר הוא המפתח, ואפשר לקרוא אותו בעזרת ארבע שאלות. האם הראש כולו צהוב-ירקרק, עם פס גבה צהוב וגרון צהוב? אז זהו flavissima, הנחליאלי הצהוב הבריטי, המקנן באיים הבריטיים ועובר במקומות אחרים באזור המפה, כמו לאורך החופים האטלנטי והקנטברי ובשולי היבשת הסמוכים, במספרים קטנים לאורך החוף. האם הכיפה אפורה-כחלחלה, עם פס גבה לבן ארוך ונקי מהמקור ועד העורף, פס לבן מתחת ללחי וגרון צהוב? אז זוהי הצורה הנומינטית flava, הנחליאלי כחול-הראש, המקנן במערב אירופה ובמרכזה וברוב שאר היבשת, עובר מצוי בחצי האי האיברי, ומופיע באיים הבריטיים רק במספרים קטנים בכל אביב, עם קינון מזדמן. האם הראש כהה וללא פס גבה כלל, אך הגרון צהוב? אז זהו thunbergi, הנחליאלי אפור-הראש של פנוסקנדיה וצפון-מזרח אירופה, אפור-צפחה עם כתם אוזן שחרחר, או feldegg, הנחליאלי שחור-הראש של הבלקן ואנטוליה, שחור מבריק מהכיפה ועד העורף. האם הראש אפור והגרון לבן? אז מדובר בדרום-מערב: iberiae, הצורה המקננת בחצי האי האיברי, באזורים הסמוכים מצפון לפירנאים ובמגרב, עם פס גבה לבן קצר בעיקר מאחורי העין; cinereocapilla של חצי האי האפניני וחוף הים האדריאטי, עם כתם לבן לכל היותר, מופיע מדי פעם בחצי האי האיברי כנודד תועה. יש לשים לב גם להכלאות: זוגות של flava ו-flavissima מולידים פרטי ביניים בהירי-ראש, הקרויים ״נחליאלי התעלה״, ומוטב להשאירם ללא שיוך. נקבות וציפורי סתיו בדרך כלל אינן ניתנות לשיוך כלל, וזה מקובל. מחוץ למין עצמו הבלבול מועט: לנחליאלי הזנבתן זנב ארוך יותר, חלק עליון אפור-כחלחל, שת צהוב-ירקרק ורגליים ורודות; צעירי הנחליאלי הלימוני אפורים ולבנים, ללא גוון זיתי כלל, ועם שני פסי כנף לבנים רחבים מאוד.
בית גידול
שטח פתוח, נמוך ולח ללא צמחייה גבוהה, עם כמה נקודות תצפית ושפע חרקים: מרעה ברעייה מתונה, ביצות מלוחות ואחוי מרעה מחוץ לסוללות, אחוי שחת לחים, וכיום בעיקר שדות עם גידול צפוף אך לא גבוה מדי – תפוחי אדמה, סלק, דגנים, אספסת. בעלי חיים במרעה מועילים, כי הזבובים מתקבצים סביב בקר וסוסים והציפורים הולכות בין רגליהם. הקן הוא גומה בקרקע מתחת לגבשושית עשב או בין תלמי תפוחי האדמה. בנדידה בביצות מלוחות, בשולי בוץ, במכוני טיהור ובשדות חשופים, בדרך כלל בקבוצות פזורות.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
מקנן מהאיים הבריטיים מזרחה עד עומק סיביר ומצפון סקנדינביה דרומה עד צפון אפריקה ואנטוליה, וחורף כמעט כולו באפריקה שמדרום לסהרה. בצפון-מערב אירופה ירד בחדות ועבר משטחי עשב לשטחי עיבוד; באיים הבריטיים תחום הקינון הצטמצם למזרח ולמרכז האי הראשי, ובאי אירלנד חדל לקנן באופן סדיר. סביב הים התיכון הצורה המקננת היא בעיקר iberiae, באחוים לחים, בשדות אורז ובשטחים מושקים; באפריל ובמאי ושוב באוגוסט ובספטמבר עוברים מספרים גדולים מכל הצורות, ובחורף הוא כמעט נעדר.
- יציב
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
המחצית הראשונה של מאי, בבוקר שמשי ונטול רוח, לאורך ביצה מלוחה, דרך בפולדר, שדה אורז או שדה עם נבטים צעירים. יש לחפש את הנקודה הצהובה על ראש גבשושית עשב או על התיל ולבחון את הראש בסבלנות: כשהשמש מאחורי המתבונן, ההבדל בין כיפה כחולה עם פס גבה לבן לבין כיפה צפחה בלעדיו נראה ממרחק של חמישים מטרים. אמצע מאי הוא הסיכוי הטוב ביותר לצורה הצפונית, העוברת אחרונה, לעתים קרובות בקבוצות קטנות בביצות המלוחות של הים הצפוני; בחצי האי האיברי גרון לבן מצביע על iberiae המקומי וגרון צהוב על נודד ממקום אחר. באוגוסט יש לסרוק את אותם שטחים בחיפוש אחר הצעירים החומים ולזהות לפי הגב הזיתי, הזנב הקצר והקריאה.
מצב שימור
אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך במערב אירופה הוא אחת מציפורי השטחים החקלאיים שירידתן הברורה ביותר. הסיבות מצטרפות זו לזו: אובדן שטחי עשב לחים ועשירי צמחים במרעה מתון; כיסוח מוקדם ותכוף, הגורם לכישלון קנים על הקרקע; ייבוש הפולדרים; ובאופן כללי – פחות חרקים. במקומות שבהם המין שורד זה כמעט תמיד בשטחי עיבוד, ושם מועילים אותם אמצעי ממשק כמו לזרעית השדה: שוליים עשירי צמחים, עבודות שדה מאוחרות יותר וגידולים המספקים מחסה עד יוני. באזור הים התיכון ובמזרח אירופה המספרים יציבים הרבה יותר.
שם מדעי
Motacilla flava | Linnaeus, 1758
Linnaeus תיאר את המין ב־1758 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. באותו חיבור הוא הגדיר גם את הסוג Motacilla. Motacilla היה השם הרומי של הנחליאלי; למעשה זוהי צורת הקטנה של motare 'לנוע הלוך ושוב', אך מימי הביניים פורש -cilla בטעות כ'זנב'. flava בלטינית 'צהוב-זהוב', על שם הצד התחתון הצהוב. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־דרום שוודיה.