שלגית ההרים (Montifringilla nivalis) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

קול

הקריאה היא tsee-oo או pchee קשה ואנפפי מעט, עם prrit מתגלגל המזכיר את הירגזי המצויץ; להקות מפטפטות ללא הפסק. השיר אינו מוזיקלי: סדרה איטית ומקוטעת של אותם צלילים יבשים וקשים, החוזרת מסלע, מעמוד רכבל או בתעופת שיר קצרה בהקשות כנף לבנות ואיטיות. נשמעת מסוף מרץ ועד יולי, גם בכפור קשה וגם ברוח.

האזנה: קריאהXC1016023

הקלטה: Jorge Valella Robledo — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

חסונה וארוכת-כנף, כבדת-מבנה מדרור הבית. הראש אפור-אפר, הגב חום-קפה חם והחלק התחתון לבן עכור. בלבוש הקינון יש לה כתם גרון שחור ומקור שחור; בחורף הגרון מנומר בחלשות בלבד והמקור צהוב עם קצה כהה. הזוויגים דומים מאוד, והזכר בממוצע מנוגד יותר ובעל כתם גרון שחור גדול יותר. בישיבה היא נראית אחידה, משום שרוב הלבן מוסתר. בתעופה האברות הראשוניות השחורות מול האברות המשניות ומכסות הכנף הגדולות הלבנות לגמרי יוצרות כתם כנף לבן רחב עם קצה שחור, והזנב לבן עם נוצות מרכזיות שחורות ופס קצה שחור צר. הצעירים חומים ודהויים יותר, אך בעלי אותו דגם כנף.

מינים דומים

על הקרקע וממרחק היא נרשמת לעתים קרובות כדרור הבית ליד תחנת הרים – הגודל והיציבה מתאימים, והלבן אינו נראה. הפתרון היחיד הוא לגרום לה לעוף: לאף דרור אחר אין כנף שחורה-לבנה כזו, ולאף אחד אין זנב לבן ברובו. צחיחנית החרמון מקננת באותה רצועה וגם היא ציפור קרקע, אך היא קטנה יותר, בעלת מסכת פנים צהובה-שחורה וזנב כהה כולו עם צדדים לבנים. סתרי הצוקים חולק את מפולות האבנים, אך הוא קטן ומפוספס, עם מקור דק וצדי גוף מפוספסים בחלודי. לגיבתון השלג, מבקר חורף נדיר באלפים, הרבה יותר לבן בכנף וראש לבן.

בית גידול

עשב אלפיני ומדבר אבנים מעל קו העצים, בדרך כלל בגובה 1,900 עד 3,100 מטרים, עם מפולות אבנים, מצוקים, כתמי שלג מתמשכים ועשב מרעה נמוך, שבו היא מלקטת זנבזנבים, חיפושיות וזרעים מהקרקע. הקן הוא כדור עבה מרופד בנוצות בסדק סלע, בחור בבנייה או במחילת מרמיטה. יותר ויותר גם סביב תחנות רכבל, מבני מעליות סקי, חניונים ובקתות הרים, שבהם היא ניזונה משאריות ובחורף נעשית כמעט מבויתת. היא יורדת לעתים רחוקות מתחת ל-1,500 מטרים, גם בשלג כבד.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

בתחום המפה היא מאכלסת את ההרים הגבוהים של דרום אירופה והמזרח הקרוב: הפירנאים, האלפים, האפנינים, רכסי הבלקן, ובהמשך הרמות האנטוליות והקווקז. מעבר לכך המין ממשיך בהרי מרכז אסיה. בחצי האי האיברי היא מקננת בפירנאים ובהרים הקנטבריים ומשוטטת לעתים רחוקות בחורף לסיירה נבדה ולמערכת ההרים האיברית. היא אינה נודדת: לכל היותר היא עוברת כמה מאות מטרים בגובה או חוצה לצדו השני של הרכס.

יציב
קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

עלו ברכבל הראשון ביולי או באוגוסט והקיפו את התחנה העליונה: בחניון, סביב שולחנות המרפסת ולאורך שולי השלג הן יושבות לעתים קרובות במרחק מטרים ספורים, ואת הראש האפור, הגרון השחור ובסיס המקור הצהוב אפשר לראות בלי משקפת. באפריל, כשהמרעה עדיין מכוסה למחצה בשלג, עדיף להמתין בשולי שדה שלג ולהבריח להקה קטנה, כי רק באוויר נראה דגם הכנף. אין לבלבל פתיתי שלג מתעופפים עם דגם הכנף: חפשו את הקצה השחור.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך זו ציפור מותאמת מאוד לקור שאין לה לאן לעבור: מין שכבר נמצא בפסגה אינו יכול לעלות גבוה יותר כשהאקלים מתחמם. ירידות מדווחות באתרי הקינון הנמוכים ביותר באלפים והגבול התחתון עולה, ומחקרים באלפים מצביעים על הצטמצמות השטח המתאים. לכך מצטרפים אובדן המרעה האלפיני האקסטנסיבי, המאפשר לעשב הנמוך לגדול ולהסתבך, והתרחבות אתרי הסקי – אף שאלה מספקים במקומות מסוימים מזון.

שם מדעי

Montifringilla nivalis | (Linnaeus, 1766)

Linnaeus תיאר את המין ב־1766 בשם Fringilla nivalis; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Montifringilla הוגדר ב־1828 על ידי Brehm. Montifringilla מצרף את הלטינית mons, montis 'הר' ל-fringilla 'פרוש'. nivalis בלטינית 'שלגי' או 'לבן כשלג', מ-nix, nivis 'שלג'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שווייץ.